שגור, בפיהם של בחורי הישיבה, המונח "לו יצוייר". כלומר להעלות מציאות דמיונית ולנסות לדון בה פעמים יש השלכות לסוגייה התלמודית ופעמים עולמם הדמיוני נשאר כהווייתו.

זהו מעין שעשוע אינטלקטואלי להפיג את צרות הזמן, השעמום ויתר מריעין בישין לאלה שאחריות החיים הריאלים לא על כתפיהם.

הסופר ש"י עגנון שהבחין בנוהג זה בסיפור "שני תלמידי חכמים היו בעירנו" מתאר כך: "ואם היו בני אדם בשוק ומתדיינים זה עם זה בעסקי נחלאות וגביית מלווה וחלוקת שותפות ונזקי ממון וכיוצא באלו, לא על עסקי ממון היו מתדיינים, אלא בהלכות אלו שבחושן משפט".

כלומר, אפילו בסוגיות הנשמעות משפטיות כמו נזיקין הם לומדים אותם מתוך עולמם המדומיין.

לא לחינם יש ליטא של מעלה וירושלים של מעלה בדיוק כפי שיש "פלפולים של מעלה" (פלפולים אינם מציאותיים). יפה תיאר עגנון את עולמם של יהודי פולין שצרות המציאות גרמו להם לברוא עולם של מעלה: "פולין העדינה הקדומה לתורה ולתעודה למיום סור אפרים מעל יהודה. אנחנו לא ידענו, אך אבותינו ספרו לנו, איך באה גלות ישראל לארץ פולין….ודורשי רשומות אמרו: כי על כן קרא שמה פולין, כי כה אמר ישראל בבואו אל הארץ: פה-לין! לאמר פה נלין עד שנזכה לעלות לארץ ישראל. אם קבלה נקבל".

כלומר, אדם השרוי בצרות והמציאות לא מאירה לו פנים תמיד יברח לעולם הדמיון כל אחד בדרכו שלו.

כך למשל חז"ל הפליגו בדמיונם שהדוכיפת ותולעת השמיר בזכותם ההרים מצמיחים אילנות ועשבים (גיטין סח ע"ב). וכי מה יעשה אדם שאין בנפשו הרצון לחקור את הטבע? ימציא המצאות שווא.

עוד בענייני הלימוד המדומיין עיין:

בחורי הישיבות עוסקים בפלפולי סרק תלמודיים

המדור החדש "הפלפול היומי" מפריך את תדמית התלמוד

במה עוסקים בחורי הישיבה

בברכה

דעת – אמת