המדור החדש "הפלפול היומי" מטרתו להפריך את התדמית המושרשת בקרב הציבור, גם אצלך, כאילו הטקסט התלמודי מהווה שיטה משפטית הראויה להתייחסות בימינו.

תחילה אקדים הקדמה כדי להגדיר היטב את נשוא הדיון, ולאחר מכן אשיב על טענותיך אחת לאחת.

כשאנו באים לחקור את טקסט התלמוד, מההיבט המשפטי שלו, אנו מתייחסים אך ורק לטקסט התלמודי כמות שהוא. ואין לגזור גזרה שווה מהתלמוד ליתר ארון הספרים היהודי – משנה תורה לרמב"ם, אבן עזרא ויתר ספרי ההלכה באלף השנים האחרונות.

דבר נוסף, חשוב מאוד, מדור זה "הפלפול היומי" מציג את התלמוד כמות שהוא מבלי לנסות להיכנס לעולמם הנפשי, חברתי ותרבותי של חז"ל. אלא מוצג כהווייתו כדי שהקורא יבחן אותו בעיניים שלו כיום; בראייה מודרנית מתוך נורמות נאורות ותפיסת עולם עכשווית. ושתי סיבות לכך, שאיננו מנסים לעקוב אחר "המקום" של חז"ל – לנבור בנבכי הנפש שלהם, במצוקתם הכלכלית, החברתית והמדינית:

1. אין לנו את היכולת להציב עצמנו במקומם, משום המרחק הרב בינינו – הן מבחינת הזמן , המקום, הבדלי תרבות, ובעיקר הפער הבלתי ניתן לצמצום בעיסוק המוזר והזר שהתעסקו בו חז"ל , כפי שמוצג ויוצג למכביר במדור זה.

2. התלמוד נלמד בקרב הציבור הדתי, כטקסט חי ובועט, כמערכת משפט אקטואלית ורלוונטית לזמננו. גם הציבור החילוני, אפילו שופטי בית משפט, מנסים לנבור בטקסט התלמודי כאילו מהווה הוא תקדים משפטי רלוונטי הראוי להתייחסות בזמננו שלנו. לכן שומה עלינו לבחון אם ראוי התלמוד להתייחסות ריאלית. כשם שהתורה שבכתב – על חוקיה ומשפטיה – איבדה סמכותה וכיום אינה אלא טקסט דומם שאיבד את חיונותו המשפטית – וכי מי הולך בימינו לדון בדיני אונס, ניאוף ורצח על-פי התורה? האם מאן דהוא יעיז לדון רוצח בשוגג כדיני התורה? להתיר "גאולת דם" של קרובי משפחה ברוצח? כך גם התלמוד איבד את משמעותו הריאלית ונידון למדפי ההיסטוריה המשפטית של הדת היהודית.

עכשיו אתייחס לטענותיך:

טענת: " כל מערכת משפט ששאיפתה לאמוד את גבולות החוק מתמודדת תאורטית עם קיצוניות ותיקים לא סבירים ולא אפשריים".

תשובה: לו היה התלמוד כדבריך, היית צודק. אך צריך לבחון האם באמת חז"ל באו לבדוק את גבולות החוק באופן סביר. ניקח לדוגמה , כפרט המלמד על הכלל, את ניסיונם לברר את "גבולות" החוק של "שילוח הקן". חכמי התלמוד שואלים אם קן ציפור המונח בים, בשמיים ועל ראש אדם, חייב בשילוח הקן או פטור. וכי איזה גבול בדקו חז"ל בבירור "קן על ראש אדם"? הרי כל מקרה פרטי נוסף יצטרך לדון לגופו, ובבירורם לא לימדו אותנו כללים ועקרונות וממלא גם לא גבולות. כך למשל איני יודע אם קן ציפור המונח על ראש סוס חייב בשילוח הקן או לא (ראה עד היכן האבסורד מגיע).

דוגמה נוספת, פלפולם בנושא גידול "חתול שחור שאביו לבן וסבו שחור", גם שם אין שום בדיקת גבולות. אדם נורמלי המבקש לקבוע כללים ועקרונות, בדיני חיות מסוכנות, דיי לו לומר: אסור לגדל בעלי חיים המהווים סכנה לציבור (כפי שניסח זאת הרמב"ם בפסקיו). ואילו חכמי התלמוד התפלפלו (זאת המילה המתאימה משום שלא בדקו את המציאות) איזה חתול מסוכן לבן או שחור, ומה הדין כשאביו לבן? ודיון חשוב זה , הנוגע לפיקוח נפש ממש, דנים הם בקלות ראש בלתי נתפסת; על-ידי השוואת מימרות חכמים וספקות חכמים כאילו הלכות נטילת ידיים לנגד עניהים. במקום לברר באופן עובדתי איזו חיה מסוכנת ואיזו ידידותית. (בדוק היטב סוגיה זו והקשרה ואמור לי מה עלה על דעתם של חכמי התלמוד בדיון הבל זה שאינו מלמדני מאומה מלבד רדידות פלפולם).

רצוני לומר, אם באמת חושב אתה שבירורם הוא ענייני עליך להביא לפחות שלוש דוגמאות (ואיני מבקש ממך להביא יותר כמספר הדוגמאות שאנו מפרטים ומציגים) ולהוכיח את "התיאוריה" שיחסת לחכמי התלמוד.

עוד טענת: "לצטט את הפלפולים האלו מחוץ להקשר ומבלי כל הסבר זה למעשה לעשות צחוק מהם ומהמסורת של העם היהודי, שהוא גם המסורת שלך".

תשובה: הפלפולים מצוטטים מתוך הקשרם המלא, מדויקים בתרגומם, בהקשרם ובמסקנתם (עליך להביא דוגמא של פלפול שהצגנו, ולפרט את דעתך מהו ההקשר הנכון). והיות , ולדעתי, הם מוצגים בצלמם ובדמותם הרי שאיני עושה מהם צחוק, כפי שטענת, אלא דבריהם שלהם גורמים לך לחוש אי נוחות, ובצדק.

לגבי המסורת היהודית שטענת, אם הבנתי נכון את דבריך, כוונתך שלא ראוי לאדם לגחך על מסורת אבות קדומה, הרי שאיני מסכים עם הנחתך. לדעתי, כל חברה צריכה לבקר את המסורת שלה קל וחומר את מערכת המשפט שלה, ואם יש מקום לגחך עליה כדי לשנות ולשפר הרי שחובה מוטלת עלינו לעשות זאת. למה הדבר דומה? לאזרח ישראלי שאוהב את ארצו בכל לבו, נפשו וממונו, האם אין זאת חובתו לבקר את חוקיה? האם אין זה ראוי ורצוי שילגלג על השלטון כשנוהג הוא ברשלנות? האם שאיפת אזרח לשפר את החברה שבה הוא חי אינה ראויה להלל והודיה?

לכן, כאזרחי המדינה, רואים אנו חובה ומצווה לשפר את החברה הישראלית ולהוקיע מלבותינו את סרך העודף (התלמוד), אף שמקורו במסורת, כדי להגיע לחיי שוויון, חירות ושלום.

לבסוף טענת: " הרבנים שדנו בפלפולים אלו והפרשנים של התלמוד כבר מאות בשנים לא היו באמת טיפשים, כפי שהפלפולים במרומז מציגים אותם".

תשובה: איני יודע למה אתה מתכוון בהגדרתך "טיפשים", יתכן שאדם יהיה גאון במתמטיקה או בכל תחום אחר במדעים ויעסוק בפלפולי הבל (הכרתי לא מעט אנשים כאלו). חכמי התלמוד, על- פי עיסוקם בהוויות תלמודיות, עסקו לרוב בדברי הבל; הם בנו וסתרו עולמות, שאלו ופירקו (השיבו) בנושאים חסרי חשיבות. והגרוע מכך פסקו וקבעו הלכות לדורות מתוך בית-המדרש, כלומר ללא בדיקת המציאות העובדתית. הרבנים שבאו אחריהם נאלצו להתעסק "בפלפולים" אלה כי זה היה כל עולמם הדתי-תרבותי. מכך אין להסיק שהיו טיפשים, אלא שעסקו בשטויות.

אפשר לומר, על סוגיות הלכתיות המוצגות בתלמוד בדיוק מה שהסיקו חוקרי התלמוד על דברי "ההיסטוריה" המוצגים בתלמוד. כך סינגר ד"ר מרדכי ברויאר על היסטוריית חז"ל המדומיינת: "חז"ל לא התכוונו למסור לדורות מידע היסטורי אלא ללמדנו השקפת עולם… חז"ל לא חקרו היסטוריה וכרונולוגיה ודבריהם נאמרו מתוך מגמות חינוכיות ולפי השקפה מיוחדת על האירועים ההיסטוריים". (שמעתין שנה ט [תשל"ג] גליון 36 – 37). כך ניתן לומר על "פלפולי" ההלכות שלהם שלא באו ללמדנו משפט, חוק וסדר אלא הם נידונו מתוך מגמות חינוכיות, כלומר לקיום הדת ולציות לרבנים. וזאת הסיבה, כנראה, שתמצא הכרעות משפטיות הזויות ומוזרות כמו דין החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו חמור וכלים בעל הבור משלם על החמור אך פטור מהכלים (בבא קמא נב ע"א). הבחנה זו עשה גם תלמידו של הרב נחמן מברסלב, ר' נתן שטרנהרץ, בספרו "מכניע זדים". וכך הוא כותב :

"אנו מאמינים, שאפילו המצוות שבין אדם לחברו, כולם הם גם בין אדם למקום. כי עיקר האיסור לעשוק ולגזול הוא רק מחמת שהשם יתברך הזהיר על זה, ולא מחמת טעם נימוסיות וקיום המדינה…ובפרט שרוב המצוות, אפילו שבין אדם לחברו, אי אפשר להבינם על-פי השכל, כגון חצי נזק צרורות שהיא הלכה למשה מסיני, וכן שאלה בבעלים שהוא פטור מכל, שהוא פליאה גדולה, שאם השאיל לו כליו לבד, חייב אפילו באונסין, וכשעשה לו טובה והשאיל לו גם את עצמו אליו אזי פטור, וכן כמה דינים. על כן כל ישראל מאמינים, שבכל המצוות, אפילו שבין אדם לחברו, יש טעמים נסתרים הרבה בכל פרט ופרט".

הרי לך, שרב משלומי אמוני ישראל, מסכים שאף דיני ממונות אינם מתקבלים על השכל הישר והוא נזקק, על כורחו, להגביה את הבלי התלמוד לסודות ורזים טמירים.

חיזוק לטענה זו תמצא אצל הסופר הדגול, ש"י עגנון, בסיפורו "שני תלמידי חכמים היו בעירנו" וכך הוא כותב: "ואם היו בני אדם בשוק ומתדיינים זה עם זה בעסקי נחלאות וגביית מלווה וחלוקת שותפות ונזקי ממון וכיוצא באלו, לא על עסקי ממון היו מתדיינים, אלא בהלכות אלו שבחושן משפט". כלומר תלמידי חכמים אינם עוסקים בדיני נזיקין ובענייני ממון כמציאות משפטית ריאלית אלא "בהלכות חושן משפט". תופעה זו, שטקסט הדן בדיני ממונות, נהפך ל"סודות טמירים" ולהלכות "חושן משפט" מסבירים היטב כיצד אנשים בעלי שכל שורדים טקסט הזוי זה. ואל תתפלא על תופעה מוזרה זו, כי נמצאת היא למכביר. דיי להתבונן במבקרי אבני הכותל שבירושלים, אבנים שנבנו זו על גב זו בידי הורדוס, כיצד נוהגים הם כמשוגעי האדם (בטוחני שתמצא שם גם "משכילים") המוכנים לנסוע למרחקים, למסור נפשם וממונם למען אבנים אלו. ודון קל-וחומר: ומה אם אבנים דוממות בני אדם יהרגו עצמם עליהם, על – אחת כמה וכמה על טקסט אשר בו אותיות דוממות המביעות מסר, שאנשים ימסרו נפשם עליו, כלומר יבטלו תבונתם וישעבדו שכלם לדברי הזייתם.

לשון אחר: כשם שחז"ל לא התכוונו ללמד היסטוריה כשסיפרו על אירועי העבר, לא זואולוגיה כשדיברו על התנהגות בעלי – חיים כך גם לא התכוונו לכתוב "ספר חוקים" כשדנו בדיני ממונות, דיני איסור ודיני אישות, אלא הכל מתוך עולמה הדתי של חכמי בבל כפי שהבינו את צורכי השעה של הדת. (זאת הסיבה שפעמים רבות לא הגיעו בתלמוד להכרעה הלכתית אלא נשארו בספק, וכי איזה ספר חוקים ישאיר את "החוק" תלוי ועומד?).

ראה עוד בדברינו "בחורי הישיבות עוסקים בפלפולי סרק תלמודיים" שם הבאנו דוגמה לסוגיית "ביצה שנולדה ביום טוב". עוד ראה בתשובתנו "התלמוד מכלה את כוחם של בחורי הישיבה לריק" שם הבאנו את סוגיית גובה הסוכה המינימלי.

בברכה

דעת אמת