שאלות ותשובותקטגוריה: דעת אמתעמדת דעת אמת לחוק איסור מכירת חמץ בפומבי
17 שנים • Anon
לאנשי דעת אמת שלום ,

בזמן שדתיים הפגינו נגד החוק שמתיר מכירת חמץ במסעדות וכדומה אתם ערכתם הפגנה נגדית בטענה שזוהי כפייה דתית להתנגד לחוק הזה (כתבה ב y-net). וואינט ובפעם הראשונה מצאתי את עצמי דווקא מסכים עם הצד השני .

לאדם דתי אסור לאכול חמץ בפסח ולא לקנות במקום שמוכר חמץ בפסח (ושמעתי שגם אחריי) לכן חוקים מהסוג הזה הם פגיעה בהם . לאנשים האלה יש רק ארץ יהודית אחת בעולם בה הם יכולים לקיים את דתם ומסורתם , ובמקום לכבד אותם , לפחות בחג הפסח (שקשורים ישירות למסורת היהודית שכולנו חלק ממנה) אתם בוחרים להתנגד להם .

ואם להגיד את האמת – הוצאתם את זה מפרופורציה . אף אחד לא כופה עלינו לא לאכול חמץ , אלא החוק קובע שמכירתו במקומות ציבוריים היא אסורה . ככה שלפניי הפסח החילונים יכולים לאגור חמץ (או דווקא להפך – לשמור על המסורת) ובפסח עצמו לאכול אותו (או גם לאכול מצות ותחליפי קטניות אחרים – כמו עוגיות קוקוס) והדתיים יוכלו לקיים פסח כשר . מה רע? אני בתור אדם חילוני רואה בכל העניין משהו מסורתי משעשע שאפשר לחיות איתו במשך קצת יותר משבוע בשנה . זהו איפיון ייחודי מסורת היהדות ולמדינת ישראל שלא באמת פוגע באף אחד .

וזוהי לא צביעות – הדתיים הצליחו לקבל את העובדה שלא כולם יכולים / רוצים לשמור על המסורת הדתית (כמו שמירת שבת) ולקבל את אותם אנשים שלא כמוהם – הם בשלהם ואנחנו בשלנו (זה עדיף מאשר שבאמת יכפו עלינו את כל החוקים שלהם באלימות ויחיו איתנו בשנאה) אבל לפחות בדברים הקטנים – כמו לבוא בלבוש צנוע במקומות כמו בתי כנסת והכותל (ואני מסכים לזה בתור מי שתומך בלבוש חשוף) לא לערוך חגיגות ואירועים שמחים במקומות ציבוריים בזמן יום כיפור או תשעה באב . והמקרה הזה שהחנויות שלנו יהיו כשרות לפסח לחג . וזאת למרות שאנחנו מדינה דמוקרטית – הדברים האלו מגשרים בינינו לבינם . וזה באמת כל כך קשה?

אני מניח שאין רע במכירת חמץ במסעדות קטנות וכו' – אבל מה השלב הבא? להרשות מכירת חמץ גם בסופרמארקטים , שוקים ומקומות ציבוריים אחרים? לבטל את פיסת המסורת הקטנה הזאת לחלוטין? כי ללא אותם חוקים בסופו של דבר המסורת תדעך ותפסיק להישמר .

חילוני

3 Answers
17 שנים • jsadmin צוות
שלום לך חילוני,

היות והרבה חילונים הם למעשה דתיים חסרי כיפה, ואתה מייצג ציבור זה נאמנה, אשיב לך דבר דבור על אופנו, ובקריאתך את תשובתי שווה לנגד עיניך שמדינה נאורה אינה אמורה לעסוק בחוקי דת ואמונה שהם עניינם של הפרט.

1. לאדם דתי, מבחינה הלכתית, מותר לקנות מאכלים כשרים במקום שמוכרים חמץ. שנאמר: "לא יראה לך חמץ" שלך אין אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים.

2. ארץ ישראל הוקמה בניגוד לתפיסה הדתית, ומסיבה זו יש הרבה חרדים הגרים במדינות הים, עיין בתשובתנו: "יום העצמאות וגזלת אדמת ארץ ישראל".

3. מסורת יהודית אינה מסורת בלעדית של האורתודוכסיה החרדית. מסורות הם תמורות דינמיות והרבה מהיהודים ממשיכי המסורות היהודיות אוכלים חמץ בפסח. עיין בתשובתנו: "איך אתיאיסט יכול להיות יהודי".

4. מדינת ישראל מושתת על ערכי העולם הנאור, כך לפחות היא מצהירה במגילת העצמאות, אם כך חוקי המדינה חייבים להתייחס לכל אזרחי המדינה. חוק איסור מכירת חמץ בפומבי חל רק בישובים שרוב תושביו יהודים, האם אין כאן חזרה לעולם החושך? חוקי מדינה נאורה צריכים להתייחס לכל אזרחיה. יתר הדברים הנוגעים באמונות, טקסים, פולחנים הם בבחירת האזרח הפרטי. כך השכילה כנסת ישראל להימנע מלחוקק קביעת מזוזה בכל בית, להימנע מלחוקק צום ביום כיפור, לעשות ברית מילה …כיוצא בזה אין לחוקק לאסור מכירת חמץ. רצוני לומר שאפיון תרבותי צריך לבוא בבחירה ולא בחקיקה ,וכל קהילה וקהילה תקבע את תרבותה הייחודית. (אגב, במאה שערים כל החנויות סגורות בפסח בגלל שאסור לעבוד בחול המועד, הרי לך דבר נפלא שהקהילה החרדית שומרת על תרבותה הקהילתית, לעומתם בת"א הכל פתוח ושוקק וזהו תרבותה התלאביבית – וזה וזה נעשים מתוך בחירה).

5. מסורות העבר יישמרו ברצון ולא בכפייה. היהודים החליטו להקים מדינה עצמאית כדי לנהל אותה על-פי אמות מידה נאורות. ואחד מיסודות הנאורות היא הפרדת מוסדות הדת מהמדינה כלומר, האמונה הוא עיננו הפרטי של האדם ולא של המדינה.

חג חרות שמח,

דעת – אמת

17 שנים •
התורה אומרת: "וביום הראשון מקרא קדש וביום השביעי מקרא קדש יהיה לכם כל. מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש"

אם כן מדוע אסור לעבוד בחול המועד?

רוני

17 שנים • jsadmin צוות
שלום רוני,

חכמי התלמוד, הם המוסמכים לפרש את המקרא, כך לדעת הדתיים שקיבלו את פרשנותם (להרחבה בנושא זה עיין בדברינו: "פרשת שופטים"). חז"ל קבעו שסחורה בחול המועד אסורה אלא אם כן סחורתו תאבד ובלשונם: "אמר רבא: פרקמטיא כל שהוא אסור. אמר רבי יוסי בר אבין: ובדבר האבד מותר (תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י, עמוד ב).