16 שנים • Anon נתקלתי בהלכה מעניינת במשנה תורה, "האישה שהכניסה שפופרת בפרוזדור, וראתה הדם בתוך השפופרת–טהורה. שנאמר "דם יהיה זובה בבשרה" (ויקרא טו,יט), עד שתראה בבשרה כדרך שהנשים רואות; ואין דרך האישה לראות בשפופרת"(פרק ה סעיף י"ז הלכות איסורי ביאה), אם לא שגיתי בהבנתי, אישה שהשתמשה ב"שפופרת" בזמן הווסת אינה 'נידה' כלל, ומכאן שבאופן תיאורטי(ואולי גם ממשי) יכולים להעלם כל המקוואות על שלל המפקחות שבהן, וטומאת הנידה תהפוך לעוד סוגיה שאבד עליה כָּלַח. לאור הסכנות(שוב לאור הבנתי) שמציבה הלכה זו לחייה השוקקים של הנידה(שהפכה ממסמן של חמת מלאה צואה לסוגה בשושנים, בידי אפולוגטים שקדנים), כיצד התייחסו אליה הפוסקים השונים? האם חלקם תירצו בקש, של "אז ידעו את אומנות השפופרת, וכיום אינה נמצאת בידינו", פעלו להכחיד את יסודותיה של הלכה זו, או שמא בחרו בפיתרון המוצלח של העלמת עין שישכיח אותה. באמת שאשמח לקבל תשובה מפורטת ככל האפשר.
תודה רבה,
ורגיליוס
צוות
ראשית ראה את המקור התלמודי להלכה זו בפלפול היומי: "אישה שדם הווסת שלה זב באמצעות שפופרת טהורה".
הרב שלמה זלמן אויערבך (נפטר בשנת 1995), מחשובי הפוסקים בדורנו, הסיק כמותך:
"מכל האמור עד כה, היה נראה לכאורה, באיש ואישה שנמצאים במקום שאין מקווה טהרה לבנות ישראל שאפשר להפקיע ממנה איסור נדה על-ידי זה שתלבש שפופרת של גומי לפני שיגיע זמן הוסת, כאמור לעיל באות ד', כיון דאסקינן דלכו"ע [כיוון שהסקנו לטהרה לכול הדעות] טהורה היא בכך אפילו מדרבנן" (שו"ת מנחת שלמה, תנינא (ב – ג), סימן עב).
כמובן, שהוא אינו מתיר באופן גורף לכל הנשים לעשות זאת מחמת פרשנויות אחרות האוסרות "תרגיל" טהרה זה (ולא בגלל שאין בקיאים בשפופרת).
המעניין לציין, שעלית על התנהגות "טבעית" של מנהיגי קהילה הרוצים לשמר את צביון שליטתם.
לו נושא טהרת האישה לא היה גורם לשליטה ולשררה (נשים הבאות עם תחתוניהן לרב לבדוק טהרתן) הם היו משתמשים בטריק זה כמוצאים שלל רב.
בדיוק כפי שעושים בטריק "היתר העיסקא" ללוות ולהלוות בריבית, טריק מכירת החמץ לגוי, ותעלול מכירת הקרקע בשנת השמיטה. ראה תשובה: "הדת כפרקטיקה לציות".
דוגמה זו מזכירה לי את הדוגמה של "בן פקועה".
בהמה שנשחטה ונמצא בבטנה עובר חי פטור משחיטה (הוא נחשב כבר כשחוט).
ואם עיבר "בת פקועה", כלומר פרה שהייתה עובר בבטן אמה, כשנשחטה אמה, עגליהם פטורם משחיטה.
יוצא איפוא, שאפשר לפטר את השוחטים, את מחדדי הסכינים, בודקי הטרפות וכל משגיחי הכשרות בענף הבשר, ולהכשיר באופן גורף כל בהמות השוק ללא השגחה.
אלא שאסרו לעשות זאת, ונראה מהטעם דלעיל, לא לאבד שררה וכספים.
אלא שעדיין היה אפשר לפטר, לכל הפחות, את בודקי הטרפות למיניהם המרוויחים הון עתק, בשיטת בן פקועה הבא על בת פקועה, הרי על הוולדות לא חל דיני טרפות גם מדברי חכמים.
כך כתב שולחן ערוך: "בן ט' [חודשים להריון ] חי שנמצא במעי שחוטה כשרה… ואם בא על בת פקועה כיוצא בו הרי בנו ובן בנו עד סוף כל הדורות, כמוהו, וכולם צריכים שחיטה מדבריהם [תקנת חכמים לא לנהוג כך], ואין הטרפות פוסל בהם" (יורה דעה, סימן יג, סעיף ד).
צא וראה את הרב שמואל הלוי ווזנר, מייסד ישיבת "חכמי לובלין" בבני ברק, הרב שיצאה חמתו על דעת-אמת שחילקו בישיבתו קונטרסים (פחד שמאמיניו יעזבו אותו בודד בישיבה וילכו אחר אור התבונה). ומחמת הזעם דאג בכל האמצעים לתבוע משפטית את פעילי דעת אמת.
רב זה משתמש בהזיית דמיונו (אלוהים) כדי להסביר מדוע אין לנהוג "בפטנט" מוצלח כל כך, כמו בן פקועה ובת פקועה, ולשחרר עול הציבור וממון ישראל ממשגיחי הטרפות:
"וזה לא מכבר שאלנו, מפלפל אחד מחו"ל, דהיות דיש כמה בעיות בשחיטות ובדיקת הריאה וכו' הלא אפשר לעשות העצה עפ"י המבואר (בשו"ע יו"ד סי' י"ג ס"ד) דבן פקועה הבא על בת פקועה הרי בנו ובן בנו עד סוף הדורות אינם טעונים שחיטה רק מדבריהם ואין טריפות פוסל בהם. ולכן אם נקח היום בן פקועה שבא על בת פקועה ונעמיד מהם עדרים עדרים יהיו כל השחיטות כשר חלק, וגם בלי חשש טריפות.
אבל הם פטפוטים בעלמא חדא [ראשית] דאיני ראה כהיום חששות בשחיטה יותר מכל הדורות, ושנית דזה רצון הבורא ברוך הוא שינהוג שחיטה מן התורה ושינהגו בה עפ"י הלכה, וינהגו בה הפרישות מחששי טריפות, … והכל בגדר מצוה. סו"ד ח"ו [סוף דבר חלילה וחס] להרהר על המסורה שלנו שאפשר ואפשר בשטח זה עכ"פ להעמיד דת כפי הנמסר מדור דור" (שו"ת שבט הלוי, חלק ח, סימן קעח).
הנה כך ממש מבזבזים ממונם של מאמיני ההבל מטעמי "רצון הבורא שינהגו דיני שחיטה וטריפה". והלא טעם זה יאה גם לשנת השמיטה, לדיני ריבית בבנקים, ולביעור חמץ ….
אלא הכל תלוי בשררה ובממון.
בברכה
דעת – אמת