שלום חנן,

המכיר את דת יהודית על בורייה יודע שהיא מעריכה רוצח שומר שבת ומדקדק במצוות יותר מאדם מחלל שבת והומני המטיב עם הבריות. כי כך הוא טבע הבריות לדבוק בתפל (בריטואלים) ולהתעלם מהעיקר (אושרו של האדם).

התחלתי בהקדמה זו כדי להסביר מדוע הציבור הדתי מנסה בכל כוחו "לעקוף" את מה שנאסר לשיטתם שלהם. כי הסיבה לאיסור פחות חשובה בעיניהם והעיקר לשמור על מסגרת הפרקטיקות. על נוהג נלוז זה מחה הנביא ישעיהו (פרק נח) על שהציבור מקפיד לצום ובד בבד ממשיך בגזל וחמס ועוד מתפלא מדוע אלוהים לא שומע לתפלתו ביום צומו.

ולשאלתך: אין איסור להגיש מאכלים בשבת. האיסור הוא בתשלום העסקת עובדים ביום שבת. איסור זה נובע מתקנת חכמים כדי שאנשים לא ינהגו מנהג חול ביום שבת. הם למדו זאת מהפסוק " אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר" (ישעיהו, נח; 13) כלומר אדם צריך להפסיק לעסוק בחפצי קיום יומיומי אלא שיום השבת כולו יהיה לשם שמיים. לכן, אסור לעבוד בשבת ולקבל עליה שכר (מדובר בעבודה שאין בה מלאכה האסורה בשבת). אלא שהתירו חכמים לעסוק במלאכת מצווה ואפילו לקבל שכר כגון לשכור חזן להתפלל (יש מחלוקת בין הפוסקים אך לא ניכנס לעובי ההלכה, שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות שבת, סעיף שו, סימן ה). מתוך כך אפשרי להעסיק "מלצרים" ולשלם להם שכרם מתוך הבנה ששמחת חתן וכלה מצווה היא. ובנידון זה יש כיוון נוסף להתיר, והוא משעשע למדיי: מותר להעסיק עובד לחודש עבודה ולקבוע שכרו חודשית אך לא יומית, אף אם עובד הוא בשבת (עבודה שאין בה משום חלול שבת כמו מלצר) השכר יחשב לשם שאר הימים ולא עבור יום השבת, ובלשון ההלכה: "שכר בהבלעה". לכן מותר להעסיק בשבת שומר שדות אם הוא שכיר לחודש (הלכות שבת, סעיף שו, סימן ד). כך בעצם "מכשירים" עובדים בשבת על-פי ההלכה. לשון אחר, לא שבתם של המלצרים חשובה לסועדי סעודת החתן אלא ההקפדה הכתובה באותיות הדוממות בשולחן ערוך. לכן קיים פער בין תפיסתך האנושית לבין תפיסתו של "התלמיד חכם" את העסקת המלצרים ביום השבת. ראה עד לאיזה גיחוך הדברים מגיעים; עובד ששכרו חודשית ועובד גם ביום השבת מותר לשלם לו שכרו ובלבד שלא יציין העובד שישלם לו שכר עבור עבודתו בשבת. ואם קרה שהעובד לא הופיע ביום השבת, מותר למעביד לנכות לו את השכר (עיין בביאור הלכה שם). כלומר, כולם מסכימים שהמעביד משלם לעובד את שכר עמלו בשבת רק אל תגיד את זה.

והיות ובפתלתולי ההלכה עסקינן אביא לפניך ראיון שהיה לי עם עיתונאי (איתמר שאלתיאל, כלכליסט) בנושא "הפטנטים" שממציאים מורי ההלכה:

הקונספט של האקינג יהודי (האקינג הוא חקר מערכות מורכבות מתוך מטרה להבין את אופן פעולתן ולשנותו. המערכות עשויות להיות מערכות חומרה, תוכנה, ואפילו בהשאלה מערכות אנושיות.) משעשע את ירון ידען, יו"ר מפלגת אור ומחבר הספר "הדת קמה על יוצריה". ידען, רב שחזר בשאלה, מכיר את ההאקים הללו מיד ראשונה. "היהדות," לדבריו, "מלאה בהתחכמויות כאלה. אתה לא יכול לשנות מצווה שאינה רלוונטית עוד. החוקים כבר נסגרו סופית לפני 1,500 שנה. עבור חרדי, הדרך היחידה להסתדר היא למצוא התפתלויות, להתפלפל כדי לעקוף את החוק".

יש לך דוגמא?

בתורה יש איסור על לקיחת ריבית: 'לא תיקח נשך וכל תרבית'. האיסור הזה נכון גם ללווה וגם למלווה. עכשיו, כל אדם חרדי שחי כיום צריך לפתוח חשבון בנק, ואם הוא רוצה לרכוש דירה אז הוא לוקח משכנתא. בשני המקרים הוא יצטרך לסבול ריבית, שלא לדבר על מקרה שבו הוא רוצה להיכנס לאוברדראפט, ששם זו ריבית קצוצה. מאחר שיש גם בנקים דתיים כמו 'מזרחי' ו'טפחות', דתיים צריכים למצוא דרך לעקוף את האיסור הזה.

"אז איך עושים זאת? בהלכה יש התר לעשות עסקה. ההלכה מתירה לי לבקש ממך להשקיע 100 אלף דולר בהקמת עסק, כדי ששנינו נתחלק ברווחים. זה לא מוגדר כהלוואה אלא כשותפות עסקית. מה שהדתיים עשו הוא להגדיר מחדש את ההלוואה. כאשר אדם דתי נכנס לאוברדראפט, הוא נכנס לבנק וחותם על חוזה שנקרא 'היתר עסקה'. מה שהבנק מלווה לו מוגדר כהשקעה בעסק. איך אברך שתורתו אמנותו פותח עסק? זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שהאיסור נעקף. הבנקים פתחו מנגנון מיוחד שמאפשר לדתיים לקחת הלוואות באמצעות טופס התר עסקה. גם סוכני ביטוח חרדים מוציאים טופס כזה".

ומה עוד?

"דוגמא נוספת היא העירוב. בשבת ישנו איסור לטלטל חפצים ברשות הרבים. רשות הרבים מוגדרת כמקום פרוץ, ללא מחיצות. בית, היות שיש לו קירות, נחשב כרשות היחיד. כך שבעיקרון, אם אתה רוצה לצאת לבית הכנסת ביום שבת, לנעול את הבית ולקחת איתך את המפתחות, אתה לא יכול לעשות זאת. אתה לא יכול גם לטלטל עגלה של תינוק".

"לכאורה, הדרך היחידה לפתור זאת היא להקיף ערים שלמות בחומה. אם סביב העיר יהיו מחיצות, הן יוגדרו כרשות היחיד, והבעיה תיפתר. אבל זה, כמובן, בלתי אפשרי. לכן מצאו טריק אחר. בבית אמנם יש מחיצות, אך יש לו גם דלת. אפילו אם יש לבית שער, שפתוח כל הזמן, הבית עדיין מוגדר רשות היחיד, כי השער נחשב כמחיצה. אז במקום לבנות חומה מסביב לירושלים, אפשר להקיף אותה בשערים. תל-אביב, ירושלים, כל עיר ואם בישראל מוקפת שערים שערים. איך עושים שער? מקימים שני עמודים, מותחים ביניהם חוט ברזל, ונוצרת צורת שער. כל ישוב בארץ מוקף בשערים הפיקטיביים האלה. האחזקה השנתית של זה בירושלים היא 600 אלף שקלים בשנה, שכוללים משגיחי כשרות שבודקים שהחוטים לא נקרעו".

יש לך דוגמאות נוספות?

"בוודאי. דוגמא מוצלחת במיוחד היא שנת השמיטה. בכל שנה שביעית נאסר על יהודים לעבד את האדמה. אם אתה חקלאי דתי, שהפרנסה שלו תלויה באדמה, האיסור הזה יכול להיות הרסני. התשובה שדתיים מצאו היא השכרת האדמה לגוי. אם זו קרקע של גוי, מותר לעבד אותה, והבעיה נעלמת. בשנה שעברה הרבנות הראשית מכרה את ארץ ישראל לגוי. אותו גוי יכול היה לפטר את הממשלה, כי הוא אדון כל הקרקעות של הארץ".

"אבל שנת שמיטה יוצרת בעיה נוספת, משום שיש בה מה שמכונה ביטול חובות. חובות מבוטלים בכל שנה שביעית. עכשיו, זה אבסורד. אם נשמור על המצווה הזו, אף אחד לא ילווה כסף יותר. ובכן, מצאו פטנט בשם פרוזבול. לפני שנת שמיטה, דתיים כאילו מפקידים את ההלוואה שלהם בבית הדין – שאינו קיים, אגב – ואז החוב לא מתבטל. כל מה שצריך לעשות הוא לחתום על שטר מיוחד לפני שנת שמיטה. כך עושים כל הבנקים הדתיים".

אם כך, ההאקינג המפורסם ביותר הוא שעון שבת

"שעון שבת הוא דווקא התחכמות מתקבלת על הדעת. נאסר על יהודים להדליק אור בשבת, לא נאסר על האור להידלק. הטריק הוא תמיד בדרך שבה האיסור מוגדר. אם אתה מבין את ההגדרה, אתה יכול לעקוף אותה".

בברכה

דעת-אמת

ובנוסף לכל אלו, כתופעות שמהותן היא "לעבוד" על אלוהים, יש לציין את תופעת מכונת הגילוח.

במקור, נאסר גילוח הזקן (או בשפת המקרא והתלמוד "השחתת הזקן") בשל היותו מנהג עבודה זרה, לכאורה.

וכך קבע הרמב"ם (משנה תורה, הקדמה, מצוות לא תעשה פרק מד'): " שלא להשחית כל הזקן כעובדי עבודה זרה, שנאמר 'ולא תשחית, את פאת זקנך' (ויקרא יט',כז')".

וכן במשנה תורה, הלכות עבודה זרה פרק יב' ז' כתב: "דרך כומרי עבודה זרה היה להשחית זקנם, לפיכך אסרה תורה להשחית הזקן".

גם התנ"ך עצמו היה מאוד מאוד ברור באיסור הזה.

ויקרא פרק יט' פסוק כז': "לֹא תַקִּפוּ, פְּאַת רֹאשְׁכֶם; וְלֹא תַשְׁחִית, אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ".

ויקרא פרק כא' פסוק ה': "לֹא-יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם, וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ".

בתורה החיוב הוא גורף: אל תתגלח, נקודה. ובהמשך הרמב"ם רצה לעשות הפרדה בין המונח של גילוח מוחלט שמהווה השחתה של הזקן, כדרך מנהג הגויים, לבין קיצור וסידור השערות ע"י מספריים למען יהיה זה מסודר ומטופח. וראו משנה תורה, הלכות עבודה זרה פרק יב' ח': "ואינו חייב עד שיגלחנו בתער-שנאמר "ולא תשחית, את פאת זקנך" (ויקרא יט,כז), גילוח שיש בו השחתה; לפיכך אם גילח זקנו במספריים, פטור". כלומר, לקצר ולסדר מותר, ולהסיר את השיער לחלוטין בקו אחד עם העור – אסור. וראו לעיון נוסף את התלמוד הבבלי מסכת נזיר פרק ו' דף מ' ע"ב, ואת מסכת נזיר פרק ח' דף נח' ע" ב, בהם מבהירים כי הסרת שיער הפנים בתער או בפינצטה (ובלשונם "במלקט") אסורה משום שיש בהם השחטה, ואילו סידור הזקן במספריים אין בו השחטה (אך עדיין נזיר חייב בהם).

אך למבוכתנו הרבה אנו רואים בימינו אנו כי יש אנשים שבוחרים לקחת כעיקר החשיבות של האיסור, לא את התוצאה של מראה פנים נטול זקן, אלא את הקטע של המספריים מול תער. ע"פ הגיון מקל זה, מכונת גילוח דינה כמספריים ולא כדין תער או פינצטה, ועל כן היא כשרה לשימוש – ועזוב אותך עכשיו מכך שכוונת המשורר הייתה עצם חלקות הלחיים כאיסור מהתורה, ולא האמצעי להשגת אותה חלקות.

עוד אנחנו מקבלים אסמכתא לכך שמטרת האיסור היא הגילח הקרוב לעור, ותוצאת המראה החיצוני בתלמוד הבבלי מסכת מכות פרק ג' דף כ' ע" ב, שאומר את הדברים בפירוש ובהחלטיות: " והמשחית פאת זקנו: ת"ר פאת זקנו סוף זקנו, ואיזהו סוף זקנו שבולת זקנו". כלומר, עצם חיתוך בסיס השערה קרוב לעור הוא העניין כאן, ולא האמצעי לכך הוא האסור.

ההחלטה כי מותר להתגלח עם מכונה כ היא אינה "תער", ועל כן היא מותרת לשימוש, קיבלה את כל כוחה מפירוש סלקטיבי של הטקסט כנגד כוונתו המקורית – אז אם ב"עבודה" על אלוהים עסקינן, סוגיה זו היא אחת האדירות שבהן.

ארצה להוסיף רק בעניין שחזר והפתיע אותנו לפני אך 4 שנים, כשהרב עובדיה יוסף הוציא פסק הלכה שמכונות גילוח אסורות לשימוש בדיוק מהסיבות שהזכרתי לעיל – ואלו הם הדברים כפי שהם מופיעים בכתבה ב-nrg מעריב מתאריך 21/6/2004 (http://www.nrg.co.il/online/11/ART/744/850.html):

:"את העובדה, שעל פי ההלכה ליהודים אסור להתגלח בתער, כולם יודעים, אבל מה באמת הבעיה עם מכונות הגילוח? הרב עובדיה הדגיש כי האיסור 'לא תשחית פאת זקנך' העומד מאחורי איסור הגילוח מכוון גם לגילוח במכונה ושלל את עמדת המתגלחים אשר נסמכים על הסוברים כי הכוונה לאיסור גילוח הינה רק בתער, אבל לא במכונה. "התורה אמרה 'לא תשחית פאת זקנך'. לא כתוב בתורה 'בתער', אלא כתוב 'לא תשחית', כל גילוח שיש בו השחתה הוא אסור. היום, מכונות גילוח הם משחיתים ממש, עוקרים את השיער משורשו. גילוח במכונה הוא כמו גילוח בתער", קבע הרב עובדיה. "

באותה הכתבה גם מבחין הרב ישראל רוזן בהבדלים שבין הגישות השונות עליהן עמדנו:

"הרב רוזן מנסה להבהיר איפה שורש המחלוקת: "הסוגיה השנויה במחלוקת היא מה האבחנה ההלכתית בין תער שאסור לבין מספריים אשר מותרות". לדבריו, השאלה היא אם בוחנים את מבחן התוצאה של מכונות הגילוח, או את מבחן הפעולה שלהן. "יש שסברו שמבחן התוצאה קובע – לפי זה אין הבדל, כל המכונות כיום תיפסלנה כי תוצאת הגילוח דומה לגילוח בתער. ויש שסברו שמבחן טכניקת הגזיזה הוא הקובע – לפי זה במכונות גילוח הגזיזה נעשית על ידי צירוף של הסכין והרשת של המכונה וכך מתקבלת פעולה שהיא כפעולת מספריים" ".

בואו וראו אילו פלפולים נשפכים כאן על הסוגיה וכיצד מעוותים את כוונת ההלכה ובלבד שיוכלו לשנות את מהותה ועדיין לשמרה "ניצחית", כביכול.

הקטע שמגדיש את הסאה, לדעתי הוא דווקא נימוקו של הרב רוזן להשארת ההיתר ההלכתי הנ"ל על כנו: זה כך משום ש "זו גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה ולהערכתי הדבר לא יתקבל".

יפה אמר ויפה דיבר! ישנם היום רבבות דתיים לאומיים סרוגי כיפה וגם לא מעט חרדים המגלחים את פניהם למשעי בכל בוקר, ואין הם מתכוונים לשנות ממנהגם, גם אם ייקבע כי הדבר פסול ע"פ ההלכה. לפי הגיונו של ישראל רוזן, ההלכה הניצחית והבלתי משתנה כנראה אינה כה נצחית, והיא תלויה רבות בגחמות הציבור ורצונותיו בכל עת נתונה.

ליאור הלפרין

תודה ליאור,

והואיל וניתנה רשות למשחית להשחית ולחשוף את מערומיה של הדת נוסיף הבל נוסף. התורה ברחמיה על השור אוסרת לחסום את פיו בזמן הדישה – באו חז"ל והתירו לחסום את שורו של הגוי. וראה עוד היתרים בסוגיה זו כיצד חז"ל מתעלמים מצער השור בתשובתנו "היהודי בגופו ונפשו ככלי שרת לציות לרבנים"

ולכל הגולשים שיש להם דוגמאות נוספות, כיצד חז"ל מתעלמים מכוונת הריטואל ומתמקדים בדקדוקי הבל של הפרקטיקה בלבד, מוזמן לשלוח לדעת-אמת ונעלה את הדברים כאן.

בברכה

דעת-אמת