הרמב"ם סבר שתכלית האדם לדעת את אלוהים ולשם כך צריך האדם לעסוק ב"מדעים" ובמדות הטובות.

שני דברים אלו כלל הרמב"ם במאמר חז"ל "אין לו לקדוש ברוך הוא אלא ד' אמות של הלכה".

לדעתו, מערכת משפט (ההלכה) היא חלק בלתי נפרד מרכישת מידות טובות ולתיקון החברה.

ומה הייתה משנתו של הרמב"ם לו חי בזמננו? על שאלה זו קשה להשיב, כי תלוי הדבר במבנה אישיותו ובהכרעה רצונית שאינה מתחום התבונה.

הכרתנו את העולם שונה בתכלית מעולמו של הרמב"ם.

הפילוסוף שפינוזה הפריד את הדת מהפילוסופיה.

והיום יחסנו למדע כיחסו של הרמב"ם לחקלאי הלומד את טבעם של גידולי השדה.

וכשם שידיעה בשיטות גידול אינה מביאה לקרבת אלהים כך יתר ענפי המדע.

אם כן כל מה שנותר מעולם הדת אינו אלא הציות, ללא קשר לידיעת האל.

כדי להסביר דבריי אנסה דרכו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל שאפשר להתייחס למשנתו כמשנת הרמב"ם בימנו. ליבוביץ שעשה הבחנה ברורה בין מדע לאמונה וידע שאין לאדם אמצעי או דרך להכיר את אלוהים, כפי שהתיימר הרמב"ם, העמיד את הדת על "עבודת האל".

האדם, בהיות חייו הבל המה כדי להתרומם ממעמד הבהמה מצא ליבוביץ פתח מילוט בערך "עבודת האלהים" – קיום הלכות שהמניע שלהם הוא מעמדו של האדם מול אלוהיו ולא סיפוק צרכיו של האדם.

איני יודע, אם מבנה אשיות הרמב"ם, היה יכול לקבל את דוגמת ליבוביץ; האדם בודה מליבו מערכת חוקים שהמניע שלה היא עבודת האלהים. פרדוקס קיומי מתוך הכרתו את מציאותו ההבלית של האדם.

וביחס למצוות, ההלכה בימינו חסרת רלוונטיות לרכישת מידות טובות ואולי הייתה יפה לזמן הגלות שהיהודים הסתופפו תחת שלטון עולם ישן. ויתירה מכך, היא מנוגדת למידות טובות ראה מדור "דת ומוסר".

אם כך, בטלו טעמם של ההלכות שאינם מספקות מידות טובות ואינם מספקות תיקון חברה תקין בימנו.

וכל מה שאפשר לומר היום על הציבור החרדי שהוא נוהג ככת הזויה שאינו מכיר את אלוהיו וכל חפצו לשמר חוקים חסרי משמעות לעבודת האל שלהם.

עוד בנושא זה ראה:

התורה השיגה את יעודה החינוכי

החינוך הפשרני כשיטת חינוך בתורה

בברכה

דעת – אמת