ננסה להסביר שוב מדוע הטקסט התורני אינו רלוונטי (לדתיים ולחילונים כאחד), ודבר זה מוכרח לכל מתבונן.

אין ספק שהתורה ניתנה לבני אדם, כלומר כדי שאנשים יוכלו להבינה וליישמה בחייהם היומיומיים. בדבר זה מודים כל התאולוגים והוא מקרא מפורש בתורה: " כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא…כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים, ל; 11-14 ).

ובדיוק בנקודה זו נעוצה בעייה חינוכית קשה, הרי לא כל הבריות מיקשה אחת הם. ויתירה מכך , ספר חינוכי "המתיימר" להיות ספר חינוך לדורות רבים נתקל בקושי רב, שכמעט אינו ניתן לפיתרון: כיצד לכותבו גם לדורות עתידיים שתודעתם, תפיסתם, תרבותם ולשונם שונה מן הקצה אל הקצה מזמן כתיבת התורה?

שתי אפשרויות עומדות בפני כותב הספר: האחת לומר את האמת, כפי שהיא, במלוא עוצמתה וכוחה אף על פי שהיא לא תתקבל בידי הבריות בזמן כתיבת התורה, בגלל פער התרבויות בין היעד החינוכי לבין מעמדם של האנשים.

אפשרות שנייה "להתפשר" כלומר, להיות פרגמטי ולנסות להשיג מה שאפשר להשיג, ובלבד שהספר יתקבל בעיני הבריות ולא יעלם בגניזת עולמים ויהיה כאחד הספרים ששמם לא נודע.

וההכרעה נפלה לטובת הפשרנות והפרגמטיות. כלומר ספר התורה נכתב באופן שיתקבל על הבריות באותה תקופה. רק לצורך ההמחשה ננסה להעלות בדעתנו ובדמיוננו ש"מעמד הר סיני" היה היום, בדורנו, מה היה כתוב בתורה כדי שתתקבל בעיננו? כל בר דעת מבין שהתורה הייתה נכתבת באופן שונה לחלוטין. לא היה צורך לפרט לנו את מידות "המשכן" , פרשת נזיר וסוטה זרה לנו מאוד. דיני אנוסה מתועבים בעיננו , השמדת 7 העמים אינה רלוונטית לנו וכיוצא בזה רוב רובה של התורה.

ננסח זאת כך: היעד החינוכי התורני הסופי יישאר לנצח אך הפרטים ישתנו על פי צורכי הדור.

דוגמה מאלפת לכך שהיעד החינוכי נשאר אך האמצעי מתהפך, אם בדור יוצאי מצרים היה צריך להגשים את האלוהים כדי שיאמינו בו הרי שבדורנו צריך לנקות אותו מכל הגשמה כדי שיאמינו בו. אם בדור יוצאי מצרים היו צריכים להקריב קורבנות כהודאה לאלהים, בדורנו מעשה זה יחשב כהודאה ואכזריות בה, ונסתפק בהודאת שפתיים בלבד.

וכאן נגלה את סודו של הרמב"ם המופיע בפירוש המשניות (סנהדרין פ"י מ"א).

כבר הראנו בתשובתנו "התורה השיגה את יעודה החינוכי" כי הרמב"ם מתייחס לדברי התורה כשיטת "חינוך פשרנית" שצריך להתאימה לכל דור ודור ובלבד שתשמר תכלית החינוך.

כאן נסביר מהי אותה תכלית?

ראשית נקדים ונאמר שהרמב"ם מייחס לדברי חכמים שיטת חינוך התואמת לדורם בדיוק כפי שייחס זאת לתורה. הנה, הרמב"ם מציין שאנטיגונוס איש סוכו שגה בהוראתו החינוכית שאינה תואמת לדורו אף על פי שאמר דבר אמת. אנטיגונוס אמר: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" ( אבות פ"א מ"ג ) ועל דברי מוסר אמיתיים אלה אומר הרמב"ם: " זה דבר קשה עד מאד (לטרוח ולעמול ללא שכר) לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת … והאשימו לאנטיגנוס איש סוכו בביארו להמון מה שביאר ואמרו: 'חכמים הזהרו בדבריכם' כמו שנתבאר באבות (פ"א מי"א)" כלומר אנטיגונוס היה צריך להיזהר בהוראתו "שלא לשמש על מנת לקבל פרס" שמא יגרום להמון, לעזוב הכל ולהתנער מהמצוות, כי אינם מסוגלים לעמול ללא תמורה. ומהי השיטה החינוכית הראויה לדור חכמי המשנה? לעודד את העם ולהפיח בהם תקווה שיקבלו שכר בעולם הבא אם ינהגו במידות טובות, ולהפך, אם ימנעו ממידות טובות יקבלו עונש חמור.

ולכן אמרו חכמים את הדברים הבאים: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא … ואלו שאין להם חלק לעולם הבא" כדי לדרבן את העם לדבוק במידות טובות.

וכאן הרמב"ם, על דברי חכמים אלו, מגלה את פישרו האמיתי, לדעתו, של "עולם הבא" הגורם לתענוג. עולם הבא הוא "מקום" השגת אמיתות האלוהים! הנה כך כותב הרמב"ם: "אבל באמת שיש להם (למלאכים) תענוג גדול במה שהם יודעין ומשיגין באמיתת הבורא יתברך ובזה הם בתענוג תמידי שאינו נפסק… וכמו כן אנחנו כשיזדכה ממנו מי שיזדכה ויעלה לאותה מעלה אחר מותו אינו משיג התענוגים הגופנים ואינו רוצה בהם".

העולה מדברי הרמב"ם שהיעד החינוכי הסופי הוא ידיעת והשגת אמיתות האלוהים. האדם יכול להכיר את אמיתות אלוהים רק מתוך עצמו, ללא סיוע חיצוני, ואמיתות זו באה לידי ביטוי בהבנת המידות הטובות. ואילו חוקי התורה ודברי חכמים אינם אלא אמצעי חינוכי להגיע לשלמות זו, כאשר אמצעי זה תואם את דורם שלהם בלבד ובכל דור ודור צריך להתאים את החינוך כדי להגיע ליעד הסופי הוא המידות הטובות. הנה כך כותב הרמב"ם: " וזהו שנאמר (תהלים לב) 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין במתג ורסן עדיו לבלום' אל תהיו כבהמות שהמונע אותם מן ההשתלחות הוא דבר חיצוני כמו המתג והרסן אלא המונע אתכם מעשות רע צריך שיהיה מאיתו ומעצמו, רצוני לומר הצורה האנושית כשתהיה שלימה היא תמנענו מאותן הדברים שמונעין ממנו השלמות והם הנקראים מדות רעות, והיא תזרז אותו ותדחנו אל מה שיביאהו אל השלמות וזהו המדות הטובות".

שים לב היטב לדעת הרמב"ם, אדם שזקוק לדברים חיצוניים לו כדי לנהוג במידות טובות נחשב הוא כבהמה, כלומר, מי שמקיים ריטואלים, טקסים וכל מיני דקדוקי עניות, לא משום שהוא תופס ומבין שהם מידות טובות, אלא משום אמונתו וסברתו שמעשים אלו יביאו אותו לעולם הבא הרי הוא כבהמה.

וכאן צריך להוסיף, שמי שסובר מתוך הבנתו הפנימית שיש מחוקי התורה שאינם בגדר מידות טובות ( כמו מעמד האישה , היחס לגויים וכיוצא באלה רבות) וממשיך לקיימם מתוך תקווה לקבל שכר הרי הוא כבהמה עם רסן לרוע.

מועדים לשמחה

דעת אמת