במסכת סנהדרין (מז ע"ב) מסופר שחולי הקדחת היו נוהגים ליטול עפר מקברו של "רב" (ראש קהילת סורא בבבל) לרפואתם. ונראה שהרבנים היו דנים קל וחומר: ומה שימוש בעפר קבורה של צדיק מותר לרפואה אף שאינו אלא כישוף ולא ממש מרפא, קל וחומר חדר מיון בבית חולים שיש בו משום לרפא חולים רבים.
עוד נאמר שם: "קבר המזיק את הרבים – מותר לפנותו".
ובכלל בתקופת חז"ל היה נהוג להעביר עצמות המת לאחר שהתעכל הבשר: "נתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותן במקומן" (משנה, מסכת סנהדרין, פרק ו, משנה ו ).
ובגמרא (בבא בתרא קנד ע"ב ) משתמע שמותר ללקוח לפתוח קבר כדי לבדוק את גילו של המת שמכר נכסי אביו כדי לראות אם מכירתו תקפה. ושם הנידון אינו במיליון שקלים.
דיני פינוי קברים נידון הרבה בפוסקים והרבה אמוציות וטענות יש לכל הכיוונים.
אחד הפוסקים שכתב על כך קונטרס ארוך הוא רבי יחיאל יעקב וינברג שכתב ספר שו"ת "שרידי אש" הוא נשאל בנושא פינוי קברים: "עיר אחת במדינת שלזיא, שעברה בסבת המלחמה העולמית מאשכנז לפולין, נתרוקנה כמעט מכל תושביה היהודים ולא נשארו בה כי אם ג' משפחות מאחינו בני ישראל. ועכשיו רוצים אנשים אחדים שעברו לעיר ברעסלוי וקבעו בה את מושבם להעביר את עצמות אמם ואחותם שמתו ונקברו בעיר הנ"ל לבית הקברות שבעיר ברעסלוי מקום מושבם הקבוע". (שו"ת שרידי אש, חלק ב, סימן ק – פינוי עצמות מתים הקונטרס).
הרבה דיו שפך על סוגיא זו והרבה לדקדק בדקדוקי עפר וטומאה, רקב, ואיסור הנאה כדרכם של רבנים העמלים להוציא מים התלמוד והפוסקים את ההלכה .
ובאחד מטיעוניו הוא כותב: "שאיסור פינוי המת הוא רק קודם שנתעכל הבשר, דאז יש בלבול וחרדה [למת]" – הרי לדידו המת עדיין מרגיש.
ואף שגם בנידון זה הוא מתפלפל הבאתי טיעון זה ללמדך שרבנים החפצים להציל ממונם של ישראל יש להם כר נרחב להתיר את פינוי הקברים.
להרחבה עיין בתשובה כאן:
https://daat-emet.sentice.com/questions/index.cfm?MESSAGEID=5126
דעת אמת