הדוגמאות הן רבות ונמצאות בפרשות השבוע באתר, ואם רצונך לעמוד על הפרטים מומלץ לך לעבור קורס אקדמי "מבוא למקרא".

אתן לך דוגמה נוספת (היא דורשת עיון ודקדוק) שתשמש כפרט המלמד על הכלל.

בספר ויקרא (פרק כד) נמצא קטע של 14 פסוקים התוקע טריז ברצף הקריאה, גם בקריאה מרפרפת.

לאחר תיאור טקסי החגים, תוך כדי תיאור קורבן "לחם הפנים", שצריך לאפות חלות כל יום שבת. פתאום, בלי שום מילות קישור, בפסוק 10 יש סיפור שאינו מעניין "לחם הפנים".

הנה הקטע: " וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית …וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל … וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם יהוה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם יוּמָת:וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת: וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ: שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ: וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם" (ויקרא, כד; 10-23).

לאחר סיום קטע זה ממשיך מחבר/עורך התורה לתאר את דיני שנת השמיטה.

הדבר ברור שזה קטע מלאכותי שעבד בשיטת "גזור הדבק".

לא רק בגלל שקוטע את הרצף "הסיפורי". שים לב שמופיעים בקטע זה חוקים שכבר הופיעו בספר שמות (פרק כא): "עין תחת עין…" כפילות שאינה מתאימה למחבר אחד.

ראה דבר מעניין נוסף.

הפסוק: " אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ: וְנֹקֵב שֵׁם יהוה מוֹת יוּמָת", אומר דרשני.

המקלל את "אלוהיו" ישא בחטא.

המקלל את יהוה מות יומת.

מי אלו אלוהיו? ומי הוא יהוה?

משתמע מהפסוק שיהוה הוא אל חשוב יותר מאלוהים אחרים, אבל גם אלוהים אחרים יש בהם "קדושת מה".

הרוצה להבין פסוק זה לאשורו יוכל רק לאחר שיכיר את "המקום" והתרבות של תקופת המקרא.

והנה נתון נוסף: נמצאו כתובות אוגרתיות המאירות קצת על אמונות הסביבה והזמן של המקרא.

בכתובות נכתב: "ליהוה (שמרן/תימן/נצרי) ולאשרתה" (מכונתילת עג'רוד, ומחרבת אל-קום). אפשר ללמוד מהן שאשרה (אלה כנענית) היא אשתו של יהוה, ויהוה הוא אחד האלים מני רבים.

משמע, המונותיאיזם ביהדות הוא שלב מאוחר של הפוליתאיזם, ובתחילת דרכם של בני המקום בכנען (בני ישראל) האמינו באלים רבים, ואט אט נתנו מקום נכבד ל- יהוה עד שדחקו את כל יתר האלים.

ומחבר הקטע המלאכותי דלעיל, היה בשלב של אמונה באלים נוספים עם כבוד מיוחד ל – יהוה. (עיין במאמר של אדם סמית The Origins of Biblical Monotheism המראה את השתלשלות אמונת יהוה כאל יחיד

והנה הפסוק מותאם ככפפה ליד.

בברכה

דעת – אמת