שלום יוסי,

ניסוח שאלתך כאילו יש "מחלוקת" בין רופאים לחכמים מעמידה את חז"ל כאילו רופאים הם.

וכבר כתבתי שגם הרבנים ביטלו את הרפואות הכתובות בתלמוד.

וזו הנקודה המרכזית שברצוני לומר; אין ליחס למדע הישן והמדע המודרני מחלוקת אלא מה שסברו בעבר היא היסטוריה גרידא ואינה נוגעת לידיעות החדשות.

מחלוקת אפשר לומר בין רופאים ואנשי מדע כשהמציאות והידע עומדים ברשות שני הצדדים במידה שווה.

חשוב לרגע האם ניתן לומר שיש מחלוקת בין הרופא הרומי גלינוס לרופאי זמננו – התשובה לא!!!

האם יש מחלוקת בין האסטרונומים בעבר שחשבו שהארץ שטוחה והיא מרכז העולם לבין אסטרונומים בני זמננו – התשובה לא!!!

האם יש מחלוקת בין המדענים בעבר שסברו שכינים נוצרים מעפר למדעני זמננו – התשובה לא!!!!

קל וחומר שאין מחלוקת בין חז"ל לבין רופאי זמננו.

חז"ל חשבו מה שחשבו ולא הייתה להם אפשרות לדעת את מה שאנו יודעים היום.

ויתירה מכך, חז"ל לא הבינו ברפואה כלל ועיקר ואת ידיעותיהם שאבו מתוך ניסיונם הכפרי של זמנים עברו. כלומר, עסקו ברפאות סבתא, מאגיה, כישופים ללא תנאי מעבדה וידיעות העומדים לרשותנו. ובנושא קביעת המוות, אף חמור מכך, הם התפלפלו בנושא קביעת המוות כאילו סוגיא בדיני נזיקין עסקינן. זה אומר בכה וזה אומר בכה. וכמה משונים הבריות שאמונתם משבשת את חייהם הפיזים והרוחניים – עד ששוללים את המחקר הרפואי ודבקים בהבלי התלמוד אף שמצהירים הם שאין לסמוך על רפואות חז"ל.

וכי היית מעלה על דעתך, בנושא החלונות ברקיע שהשמש חודרת דרכם בזריחתה ובשקיעתה, כפי שחז"ל כתבו, לנסח שאלתך כך: "אשמח אם תסביר את המחלוקת בין האסטרונומים בזמננו במהלכי השמש עם ידיעות חז"ל? הרי זה אבסורד, נלעג ומגוחך. כיוצא בו בנושא קביעת המוות.

הבחנה זו לימד פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל: "לרפואה המודרנית, זו שראשיתה עם התחלת המחקר הפתולוגי (המאה ה-17), אין סימוכין במקורות ההלכה שבידינו. כל ניסיון למצוא לה סימוכין שם ולהכריע על-פי מימצאים אלה… גורר סילוף ושקר. הרפואה המודרנית אינה קיימת בעולמה של ההלכה שנפסקה עד ימינו". (יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל. בפרק אמונה דת ומדע. עמ' 370-371 – ממליץ לך לקרוא את כל הפרק).

קביעת המוות בזמננו היא מציאות שלא עמדה בפני חז"ל – זהו נידון חדש. בתקופתם לא הייתה מציאות שהמוח הפסיק לתפקד באופן מוחלט ובמקביל על ידי עזרת הרופאים – להנשים אותו.

במדינת ישראל רגע המות הוא על-פי אמות מידה רפואיות – כך קבע בית משפט עליון.

הרופאים קבעו: רגע המוות המוחי חל עם איבוד מוחלט, מלא ובלתי-הפיך, של כל פעילות המוח, כולל גזע המוח.

עכשיו אתרגם עבורך את הסוגיה התלמודית העיקרית בנושא קביעת המוות וממנה תלמד עד כמה נלעגים הבריות שמנסים להעמיד את חז"ל ורופאי זמננו בעמדה שווה.

אין מחללים שבת על אדם מת. לכן, הרואה אדם אחרי תאונה – במקרה של חז"ל נפלו עליו אבנים – שאינו מגיב ונדמה כמת יש לבדוק אם מת הוא ואין לחלל עליו שבת. אם חי הוא יש לחלל עליו שבת כדי להצילו. שנו חכמים: כיצד בודקים אם אדם מת? בודק בחוטמו אם נושם הוא חי ויש לחלל עליו שבת אם אינו נושם נחשב כמת ואין לנסות להצילו בשבת. ויש אומרים, בודק את דופק לבו. והיה ומצא שנשימתו פסקה לא יקבע עדיין את מותו עד שימצא שגם לבו פסק לדפוק. ומעשה היה ומצאו אדם שנשימתו פסקה ולבו עדיין דפק. נמצא לכאורה שיש מחלוקת בין החכמים בקביעת המוות – הנשימה או דופק הלב. ומחלוקת זו, רוצים חכמי הגמרא, להשוות למחלוקת אחרת הקיימת בין חכמי התנאים. חלקו החכמים מהיכן מתחילה היווצרות העובר ברחם האם? ולפי תחילת היווצרות הוולד חשובה היא כמקום הקובע את המוות.יש אומרים מראשו מתחיל הוולד להיווצר ויש אומרים מהטבור מתחילה היווצרות האדם. סתרו חכמים אנלוגיה זו ואמרו אין להשוות יצירת ולד לקביעת המוות.

אמר רב פפא: מחלוקת החכמים היא בהפסקת דופק הלב אם היא קובעת את המוות כן/לא. אבל אם פסקה הנשימה לכל הדעות האדם מת וזה נלמד מהפסוק "כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו" (בראשית, ז; 22). עד כאן התרגום.

עכשיו תבין כיצד חכמים חורצים חיי אדם; מתוך בית המדרש, מתוך משא ומתן ופלפולי עלמא או כפי שאמר רבי יוסי לרבי מאיר "פתפותי ביצים יש כאן" (שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב)

והנה נוסח התלמוד כלשונו:

"תנו רבנן: עד היכן הוא בודק? עד חוטמו, ויש אומרים: עד לבו. בדק ומצא עליונים מתים – לא יאמר: כבר מתו התחתונים. מעשה היה, ומצאו עליונים מתים ותחתונים חיים. נימא הני תנאי כי הני תנאי, דתניא: מהיכן הולד נוצר – מראשו, שנאמר (תהלים עא) ממעי אמי אתה גוזי ואומר (ירמיהו ז) גזי נזרך והשליכי. אבא שאול אומר: מטיבורו, ומשלח שרשיו אילך ואילך. אפילו תימא אבא שאול, עד כאן לא קא אמר אבא שאול התם – אלא לענין יצירה, דכל מידי ממציעתיה מיתצר. אבל לענין פקוח נפש – אפילו אבא שאול מודי דעקר חיותא באפיה הוא, דכתיב (בראשית ז) כל אשר נשמת רוח חיים באפיו. אמר רב פפא: מחלוקת ממטה למעלה, אבל ממעלה למטה, כיון דבדק ליה עד חוטמו – שוב אינו צריך, דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" (יומא פה ע"א).

הוסף לכך שחז"ל לא הכירו כלל את חשיבות המוח לדידם מוח שנרקב לגמרי ונהפך לנוזל עדיין האדם יחיה.

בברכת שפיות לישראלים

דעת – אמת

לירון..כשהתכונתי מחלוקת כוונתי היתה למציאות הבעיתית היום שבגללה למשל הרבנים לא מתירים תרומת איברים שזה דבר בעייתי ולזה התכונתי מחלוקת לא בעצם ההשוואה אבל הבנתי כוונתך והייתי שמח אם היית מרחיב קצת בנידון.

בברכה יוסי..

שלום יוסי,

בעיית תרומת האיברים, מפי גורמים המתייחסים לתלמוד כמקור סמכות רפואי ומוסרי, הוא בשני שלבים:

1. הגדרת מוות.

2. האם מותר/אסור/חייב לתרום אברים לאחר המוות כדי להציל חולה בסכנת מוות.

1. הגדרת המוות – כדי ליטול אברים מאדם הדבר מוסכם שהוא צריך להיות מוגדר מת. אם הוא ספק חי אין לקחת חיים מאדם חי כדי להחיות אדם אחר וזה פשוט, מוסכם ומקובל על כולם. על-פי התלמוד, כפי שהבאתי לעיל, הגדרת המוות הוא כשפסקה הנשימה או כשפסק דופק הלב. בתלמוד התעלמו לחלוטין מהמוח. על-פי הרפואה של היום הגדרת מוות היא רגע המוות המוחי עם איבוד מוחלט, מלא ובלתי-הפיך, של כל פעילות המוח, כולל גזע המוח.

נמצא שאדם שגזע המוח שלו הפסיק כל פעילות אבל לבו עדיין דופק והוא מונשם. אליבא דהרופאים של זמננו הוא מוגדר מת ואליבא דהתלמוד הוא מוגדר חי. לכן אלה ההולכים כסומא בארובה אחרי חכמי התלמוד יאסרו להרוג אדם כדי להציל אחר. הדבר דומה להתזת ראש אדם ועדיין לבו ממשיך לפעום האם להגדירו חי/מת. זהו שורש הבעיה וממנו יש רבנים המתפלפלים בים התלמוד ומביאים ראיות בכל זאת להגדיר את המוות המוחי כמת, הן מטעמי פלפול גרידא והן מטענה שהמציאות המוחית ויכולת ההנשמה המלאכותית לא ניצבה לפני חז"ל. ויש רבנים העומדים על משמרת "הקודש" לבל ישתמע שחז"ל שגו ואז כל מגדל אמונתם יפול כמגדל הפורח באוויר, לכן ימשיכו להגדיר אדם, שמוחו הפסיק לפעול כולל גזע המוח, כחי או כספק חי. ולכן יאסרו תרומת אברים.

2. האם מותר/אסור/חייב לתרום אברים לאחר המוות כדי להציל חולה בסכנת מוות-

אנשי האמונה מאמינים שיש יחסי גומלין בין נשמת המת לטיפול גוף המת. לכן נוהגים הם מנהגים שונים ומשונים בעניין הקבורה. כיוצא בו לעניין אברי המת יש לדאוג לקוברם. השאלה שעמדה בפני אנשי האמונה היא כיצד לנהוג במצב שניתן להציל חיים מאברים של המת. יש הסבורים שאברי המת חשובים יותר מהצלת חיים – הרב אליעזר יהודה ולדנברג, כיהן כאב בית דין בירושלים, (נפטר בשנת 2006) : "הבא לישאל אם יתרום אבר מאבריו לאחר מותו לשם מטרה כזאת [השתלה באדם אחר להצלתו], היו ג"כ מיעצים לו שלא לעשות כזאת … ואין עליו כל חיוב לעשות מצוות בגופו לאחר מותו אפילו משום פיקוח נפש. ועם מותו עליו לתת להחזיר את גופו בשלימותו אל המקום אשר ממנו לוקח בראשונה כפי אשר עלתה ונגזר מלפניו ית"ש" (שו"ת ציץ אליעזר, חלק יג, סימן צא ).

ויש מהרבנים הסוברים שחובה גמורה להציל חיים של אדם אחר בתרומת איברי המת ואפילו אין מקום לשאול את המת ואו את קרובי המשפחה משום שמדובר בהצלת חיים. אחריות חיי האדם מוטלת על החברה ואין האדם בן חורין להתאבד ואו להימנע מלהציל חיים של אחר. זו דעת הרב שלמה זלמן אויערבך: "פשוט הדבר שחייבים להקריב אבר מן המת עבור ספק הצלה של חי מסוכן לפנינו מבלי להתחשב כלל עם רצון המת או קרוביו" (שו"ת מנחת שלמה, תנינא (ב – ג), סימן פו).

אף שאיני כדאי אומר דעתי בנושא חיוב השתלת איברים.

דעתי מסכימה לחלוטין עם הרב שלמה זלמן אויערבך, שהצלת חיים אינה ניתנת לשיקול דעתו של הפרט ולא של קרוביו. וקל וחומר הוא: ומה כשאדם חי מחוייב להציל אדם אחר בסכנה ואין זה ניתן לשקול דעתו וקרוביו על אחת כמה וכמה לאחר מותו שאין לו שקול דעת בזה.

לכן לדעתי יש לחוקק חוק המחייב לתרום אברים אף אם המת כתב בצוואה שאינו מסכים ואף אם קרובי משפחתו מתנגדים.

בברכה

דעת – אמת