שלום יוסף,

המתח של אנשי הדת בין החוק "האלוהי" שאמור להיות נצחי לבין המציאות המשתנה הוא מהתופעות המרתקות בחקר החברות הדתיות.

ראשית צריך לדעת שאמונה סובלת סתירות ועמימות כי כל מה שבא מתחום הנפש חי בשלום עם סתירות וערפול.

דבר נוסף, הציבור הדתי והחרדי אינו מקשה אחת, יש "שיחליקו" את ההלכה ויש שיקבו את הדין בהר. ואין דין חרדי כדין מתנחל דתי, ולא מתנחל דתי כדין דתי לאומי, ואין דין דתי לאומי כדין דתי, ואין דין חוזר בתשובה, שחושב שגילה את "אלוהים", כדין חוזר בתשובה שהדת בעיניו מסמלת רומנטיקה של תא משפחתי.

דוגמה ממשית היא הלכה הקובעת שאסור לחלל שבת כדי להציל חיי גוי או חיי כופר (חילוני).

החוק הישראלי מחייב לתת עזרה לכל אדם ללא תלות באמונתו ומוצאו וללא הבחנה בין יום שבת ליום חול ומי שאינו מסייע לאדם לאחר שעבר תאונת דרכים הוא עבריין על-פי החוק הישראלי.

ובסוגיה זו פסק הרב הראשי לצה"ל שאסור להציל ערבי ביום שבת משום שקדושת השבת גדולה מקדושת חיי הגוי, בניגוד למצפון האישי של דתי מקרב הקיבוץ הדתי, אביא לפניך את חליפת המכתבים:

תשובת הרב אביחי רונצקי, הרב הראשי לצה"ל, ולפנים סמח"ט ביחידת חי"ר, לשאלת יוסקה אחיטוב, (מלמד בישיבת הקיבוץ הדתי).

שאלה: בתפקידי כחובש קרבי דרש ממני מפקדי לטפל במחבל ערבי שנפגע בשבת… האם מותר לי לעשות זאת?

תשובה: אם היה אפשר להימנע מלטפל בו מובן שכך צריך לעשות, אך בשטח אין זה מעשי כל כך… והנימוק לכך… חשש האיבה היום רחב יותר, מפני שאמצעי התקשורת עשויים להעביר ידיעה כזו, שרופא יהודי נמנע לטפל בגוי – ועקב כך הגוי מת – במהירות רבה, עקב כך יהודים בעולם יסתכנו בחשש נפשות. ההיתר לחובש או רופא לטפל בפצוע גוי ולעבור אף על איסורי תורה הוא כדי למנוע מצב של פיקוח נפש מיהודים שבחוץ לארץ… באשר לקוד האתי כאן כנראה עליי לחרוג ממנהגי ולומר נחרצות ובאופן חריף כשיש התנגשות בין הנחיה ברוח הקוד האתי להוראת ההלכה, ודאי שיש לשמוע לדעת ההלכה […] במקרים שכאלו אינני חושש כלל לומר בפשטות שאמת התורה היא נר לרגליי והיא המורה את דרכי בחיים בכל אשר אלך, ולא סברות אנושיות. גם כשהן מקושטות באצטלה של מוסריות מודרנית". (חליפת מכתבים בין אחיטוב לרונצקי, מימד (בטאונה של מפלגת מימד), גליון 16, מאי 1999, עמ' 16-17. יוסקה אחיטוב מסתייג נחרצות מדעתו של הרב רונצקי. לדעתו צריך בזמננו לטפל בגוי כי המוסר האנושי הטבעי צריך להיות תואם ליראת שמים. ראה שם, עמ' 19 סעיף 4. ).

וזו דוגמה מאלפת היוצרת מתח בין החוק הנצחי לבין המצפון האישי המשתנה.

ובנוסף, יש הלכות המתנגדות, באופן בוטה, לחוק הישראלי ואף על-פי כן הממסד הדתי מיישמים אותן ורשויות האכיפה נמנעות מלאכוף אותם עליהם.

הדוגמה הבולטת היא מעמד האישה.

אישה, על-פי ההלכה, פסולה לעדות, ובתי הדין הרבניים אינם מקבלים נשים לעדות בדבר התלוי בנישואים ובכל דבר שההלכה דורשת שני עדים.

כיוצא בו אישה לא יכולה להיות דיינת.

המוזר הוא שאם מוסד ציבורי, אחר לא יקבל אישה לעבודתה בגלל שהיא אישה הרי שהוא עובר על החוק ומשום מה מוסדות הדת מתנהגים כבתוך שלהם ומפלים בין גבר לאישה.

כך גם לגבי טקס חליצה שהוא טקס ברברי לכל אדם בן תרבות ( ראה תשובתנו "טקס חליצה מתקיים במדינה מודרנית") וכן הפסק דין המזעזע לחרשת שהתאלמנה (ראה תשובתנו "יחס ההלכה לחרשת").

הנושא שהעלית הוא מורכב יותר, והוא תלוי במרכיבים משתנים; תרבותיים, כלכליים וערכיים.

בספרי "הדת קמה על יוצריה" התייחסתי לסוגיה זו בהקשר להלכות המפלות: גויים, חילונים ונשים.

ולבני משפחתך הייתי אומר: "עד מתי אתם פוסחים על שני הסעיפים? אם ערכי העולם הנאור יפה בעינכם לכו אחריו ואם ערכי הדת, שנוצרה לפני 2000 שנה, יפה בעיניכם לכו אחריה".

בברכה

דעת – אמת