בחברה האנושית יש תופעה שנקראת "נבואה המגשימה את עצמה" – כלומר, רעיונות שעצם הבעתם מעוררת בני אדם ליישמם בפועל. או, כפי שניסח זאת תאודור הרצל בהקדמה לספרו מדינת היהודים: "אין לאל יד איש וגם כל הונו לא יועיל להעתיק עם שלם ממקום למקום; רק האידיאה תוכל לעשות כזאת, והאידיאה של הישוב רבת אונים ואמיצת כח היא" (ראה http://benyehuda.org/herzl/herzl_003.html). אולם, חשוב לציין, כי בציטוט שלעיל לא דיבר הרצל במישרין על הבטחות השיבה לארץ המובטחת אלא על רעיון המדינה (הצירוף "האידיאה של הישוב" בתרגום העברי המקובל של מדינת היהודים תואם את המילה Staatsidee במקור הגרמני, שפירושה המדויק: רעיון המדינה). שכן, הנבואות של ספרי המקרא היו ידועות לכל יותר מאלפיים שנה לפני זמנו של הרצל, אך לא עלה בכוחן של הנבואות לשכנע את המוני היהודים לשוב אל הארץ המובטחת. רק כאשר התפתח ונפוץ באירופה הרעיון של מדינת-לאום, הצליחה תנועה יהודית, אשר חרתה על דגלה שיבה אל הארץ המובטחת וכינון של מדינת-לאום יהודית בארץ זו, לסחוף אחריה המוני יהודים ולתת להם השראה ליישם את התוכנית הזאת בפועל.

בנוסף, יש להעיר שלוש הערות לגבי שאלתך. ראשית, הרוב אם לא כל ספרי המקרא נכתבו בעולם שבו האפשרות של הגליה המונית של אוכלוסיות הייתה בבחינת סכנה ברורה ומיידית (מאז החלו מלכי אשור להגלות אוכלוסיות כבושות במאות ה-8-7 לפנה"ס). בנסיבות כאלה, היה זה צפוי שהמחברים של ספרי המקרא, אשר רצו להזהיר את אנשי ישראל ויהודה בדבר העונש המצפה להם אם לא ימלאו אחרי רצון אלוהיהם, ישתמשו באיומי הגלות (ולא ניכנס כרגע לשאלה, אילו מבין איומי הגלות שבמקרא נכתבו מלכתחילה כאיומים, ואילו נכתבו כ"נבואות שלאחר המעשה", אחרי שההגליות של אוכלוסייה מממלכות ישראל ויהודה הכבושות כבר התרחשו). אולם, לא כל איומי הגלות במקרא מסתיימות בהבטחה של שיבת הגולים לארצם. כך, ויקרא כו מא-מה מביא את דברי האלוהים: "אַף-אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲו ֹנָם. וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת-עֲו ֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה". כלומר, האלוהים מבטיח לקיים את בריתו עם בני ישראל גם כאשר אלה יהיו בגולה ולאפשר לארץ-ישראל להיטהר על-ידי "ריצוי שבתותיה" בהיותה שוממה, אך אין הוא מבטיח להשיב את הגולים לארצם. (עלינו לציין, כי חשוב להבין את איום הגלות בס' ויקרא מתוך התייחסות ישירה לטקסט גופו, ולא מתוך התייחסות לפרשיות אחרות במקרא, שאכן מבטיחות את שיבת הגולים לארצם).

שנית, כמה מן הנבואות שציטטת תלושות לגמרי מתוך הקשרן הטקסטואלי המיידי, אך מי שיראה אותן בהקשרן, יבין מיד, כי הנבואות הללו לא התקיימו. דוגמא טובה היא הנבואה ביחזקאל לז יט-כב: "דַּבֵּר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-עֵץ יוֹסֵף אֲשֶׁר בְּיַד-אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו וְנָתַתִּי אוֹתָם עָלָיו אֶת-עֵץ יְהוּדָה וַעֲשִׂיתִם לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי. וְהָיוּ הָעֵצִים אֲשֶׁר-תִּכְתֹּב עֲלֵיהֶם בְּיָדְךָ לְעֵינֵיהֶם. וְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנֵּה אֲנִי לֹקֵחַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֵּין הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הָלְכוּ-שָׁם וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מִסָּבִיב וְהֵבֵאתִי אוֹתָם אֶל-אַדְמָתָם. וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יהיה- (יִהְיוּ-) עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד". שכן, "אֶפְרַיִם וְשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָו" אלה שבטי ממלכת ישראל הצפונית, אשר נכבשו והוגלו על-ידי מלכי אשור בשנים 734-720 לפנה"ס; ושבטים אלה מעולם לא שבו מהגלות. ומצד שני, היהודים אשר שבו מן הגלות בתקופה המודרנית, ואשר רואים את עצמם כצאצאי שבט יהודה (כפי שמוכיח עצם המונח "יהודי"), אינם נשלטים על-ידי מלך ואינם צפויים להנהיג שלטון מלוכני בעתיד הנראה לעין.

ושלישית, התכונה המסוכנת של הנבואות שנתפסות כהבטחות אלוהיות היא הנטייה לראות בהן אמת נצחית ומוחלטת – שכן, נטייה זו מונעת לעתים קרובות מבני אדם לבחון את המציאות הניצבת מולם בעיניים פקוחות ולקבל החלטות נבונות נוכח מציאות זו. כך, במדינת ישראל בימינו יש אנשים, הרואים בנבואות דוגמת "וּנְטַעְתִּים עַל-אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם" הוראה השוללת את האפשרות של נסיגה מהשטחים, אשר נכבשו במלחמת ששת הימים ואשר מוחזקים תחת שליטה צבאית של ישראל. משמע, עמדה דתית שוללת מההנהגה של ישראל את האפשרות להפעיל שיקול דעת מדיני ולקבל החלטות על-סמך הערכה רציונלית של המצב המשפטי והמדיני, כדרך כל המדינות. אין כל בעיה בכך שהמקרא ישמש כאחד ממרכיבי היסוד של הזהות היהודית וכמקור השראה לעם היהודי, אך אל לנו להפוך אותו לאבן נגף בפני השיפוט התבוני.

עוד בנושא הנבואה ראה מאמרנו: "הנבואה בישראל וכיצד נבחין בין נביא אמת לנביא שקר" . וכן פרשת "כי תבוא" ובמאמר: "הנביא יחזקאל סותר דברי תורה" ובתשובתינו: "נבואות בתורה".

בברכה

דעת אמת