תוכן:   שלום גבי.

הנושא שאתה מעלה הוא מיסודות הדת היהודית. אנשי הדת מבססים את אמונתם מבחינה "ראציונאלית" כאילו יש מסורת שעברה ממשה עד ימינו (עיין ב"פרשת וארא"). והיות והתורה שבעל פה היא הרלוונטית לאדם הדתי, נתייחס אליה. כלומר, תורה שבעל פה – על פי מתכונתה הבאה לידי ביטוי בספרות חז"ל – מוציאה ועוקרת את תוקפה של תורה שבכתב, ועל ידי מדרש הלכה עוקרת היא את פשוטי המקרא. לכן לא מפי התורה שבכתב לומדים הלכות ואורחות חיים. ויתרה מכך תורה שבכתב היא סניף של תורה שבעל פה, החכמים הם הקובעים את משמעותה ותוקפה של תורה שבכתב ולא פשוטו של הכתוב בתורה. לדוגמא: הכתוב בתורה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת" (שמות לד; 21). הפסוק על פי פשוטו מתייחס ליום השבת. בא רבי עקיבא דורשו ומוציאו מפשוטו שאסור לחרוש ולקצור סמוך לשנת השמיטה (מכות ח ע"ב) .

ניסוח השאלה המדויק צריך להיות כך: מאימתי החל העם היהודי להפקיע מידי תורה שבכתב את משמעותו הפשוטה?

טענת התיאולוגים היהודים ש "משה קבל תורה [שבעל פה] מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה" (משנה אבות פרק א משנה א), היא טענה דתית תיאולוגית שאין לה שום ביסוס היסטורי. יתירה מכך, מן הכתבים עצמם של "תורה שבעל פה" הכתובים במשנה , בברייתות, בתלמוד הבבלי והירושלמי מעידים כאלף עדים שזו יצירה מאוחרת. עיין היטב מה שכתבנו "בפרשת בא" ותראה שעל פי הרבנים עצמם המונח "הלכה למשה מסיני" אין כוונתו שההלכות עברו מפה לאוזן. הנה נצטט דברי שני רבנים האומרים בפה מלא שתורה שבעל פה, כלומר ההלכות הפסוקות, הם פרי יצירה אנושית על פי הבנת שכל האדם, ואינה מסירה של דברים העוברים מפה לאוזן. כך כתב בעל "קצות החושן" בהקדמתו (צוטט ב"קונטרס מס' 6"): " לא ניתנה תורה למלאכי השרת ואל האדם ניתנה אשר לו שכל אנושי ונתן לנו הקב"ה תורה ברוב רחמיו וחסדיו כפי הכרעת השכל האנושי גם כי אינו אמת" וכן דבריו של הרב יום טוב מלהויזן (צוטט ב"קונטרס מס' 8"): "היאך יתכן שאלו ואלו דברי אלהים חיים? ואיך קיבל משה רבנו מאת הגבורה שניהם? [שתי דעות שונות] אם קיבל טהור לא קבל טמא , ואם קיבל טמא לא קיבל טהור…? על כן נראה שהשם יתברך נתן התורה ושלוש עשרה מידות לדרוש בהם התורה כל חכם וחכם לפי השגת דעתו ובלבד שיעסוק ויעיין בכל כוחו בלי התרשלות…כי הוא השם יתברך, שנתן לנו את התורה, תלה אותה בדעת חכמים לפי ראות עיניהם". פסק ההלכה נקבע על פי הבנת חכמי הדור, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו. וליתר הרחבה עיין היטב "בפרשת שופטים" וכן "בפרשת ואתחנן".

לגבי מקורות במחקר, באופן כללי צריך לדעת שכל תקופת בית שני (538 לפנה"ס עד אמצע המאה השניה לפנה"ס) אין לחוקרים ממצאים ותימוכין מה קרה בתקופה זו. כך למשל המושג "כנסת גדולה" שהוא כחלק משושלת המסירה של תורה שבעל פה, אינו ברור לחוקרים. על כן נחלקו החוקרים בשאלה כיצד ומתי החל העם היהודי בפרשנות מדרשית של התורה, כלומר בהפקעת הרלוונטיות של תורה שבכתב. עיין: א,א אורבך "הדרשה כיסוד ההלכה ובעית הסופרים". ב' דה פריס, "תולדות ההלכה התלמודית". ח' אלבק, "מבוא למשנה".

דבר נוסף לסיום, כל מערכת חוקים כתובה בסופו של דבר מקבלת את משמעותה ותוקפה על פי הבנתו של השופט היושב בבית המשפט, גישה זו מכונה "הריאליזים האמריקאי". כך סובר השופט אהרון ברק במאמרו "חקיקה שיפוטית" (משפטים יג, תשמ"ג עמ' 27-37) : "הגישה לפיה דיבורו של החוק ברור, וכל שנותר לשופט אינו אלא להביע את הדיבור החקיקתי, אין לה אחיזה במציאות….והואיל וכלי המחוקק, דיבורו, מטיבעו אינו חד משמעי ככלי תורת החשבון, מקבל דבר החקיקה את צביונו מפרשנות השופט".

בברכה

דעת אמת

תוכן:  

שלום לך . קראתי את התשובה שהשבת לשאלתי.

ברצוני להגיב על מה שענית , או יותר נכון למקד את הדיבור על הנושא:

1- ראיית חכמים את הפירוש שנתנו לתורה הוא ממש כמו דברי אלוהים חיים. יותר נכון לומר שאלוהים נתן להם את הסמכות לחדש חידושים ולקבוע הלכות חדשות והתקפות שלהם הוא כמו דברי תורה. כמו-כן, לא כולם יכולים לחדש. רק מי שגדול בתורה ונחה עליו "רוח הקודש" רשאי לחדש. ובאמת כיום ההלכה נותרה בקיפאון בשל עיוות זה, שכן חושבים הרבנים של היום שאין כיום רבנים בעלי אותה דרגה עם "רוח הקודש" כמו שהיה לחז"ל.

2- הטענה שנשמעת רבות כאשר מביאים מסמך מחקרי הוא שהמחקר מתבסס ע ל השערות והנחות יסוד התלויים מעיקרם בספק. ואילו המסורת איתנה וחזקה יותר, ומנגחת מחקרים עוד לפני שקמו. זאת משום שהמסורת מבוססת על העברת מידע בין אב לבנו- קשר חזק ובל ינתק של אמינות. במילים אחרות : אבא לעולם לא ישקר לבנו! נוסיף לכך שלפני 2000 שנה הקרבה לכל הטקסטים הייתה כל-כך קרובה עד שהיה אפשר בקלות לדעת מה נכון ומה הומצא לאחרונה

גבי

תוכן:   שלום גבי

עיין היטב בתשובה שכתבתי כולל הקישורים לפרשות השבוע, ותיווכח שהנחת היסוד: "שאב לא ישקר לבנו" מוטעית לחלוטין. עיין גם בפרשת "שלח" שם כתבנו על איסור חמור לאדם הדתי לחשוב ולהרהר שמא התורה לא ניתנה מסיני. התבונן היטב על האומה היהודית הדתית לדורותיה שהיא משמרת את אמונותיה על ידי הפחדות, איומים ועונשים על הכופרים והמינים, ועדיין אתה מעז לטעון "שהמסורת מבוססת על העברת מידע בין אב לבנו"?

כדי לחזק את דבריי אמחיש לך בשיחה שהייתה לי עם בחור ישיבה מפונוביז'.

הוא סיפר לי שניגש לאברך צעיר עם שני ילדים בגילאי 5 ו 3 . ושאלו: האם תספר לבניך את שאלות "דעת אמת" המופיעים בקונטרסים? האברך השיבו: "מה פתאום, זה מסוכן", אם כך ענה הבחור אתה מנחיל לבניך שקר ועכשיו אני רואה שהטענה שאב לא ישקר את בנו בשקר יסודה.

לשון אחרת: אם לציבור הדתי חרדי יש אמונה כל כך מבוססת מדוע הם מפחדים להציג בפני תלמידיהם את האמת? מדוע יצאו בקריאות נהי ובכי על גבי העיתונים ובפאשקווילים לא לקרוא את דברי "דעת אמת"? מדוע ראשי הישיבות מעלימים את דברי התוספות ( עירובין כא ע"ב) שאומר במפורש שדברים שניתנו הלכה למשה מסיני עלולים להישכח לכן השאירו לחכמים והסופרים לדרוש תקנות וסייגים.

התשובה ברורה, כל בר דעת מבין שלסמוך על "מסורת" זה משענת קנה רצוץ במיוחד באומה שעברה צרות וגלויות כפי שכתב רש"י (סוכה מד ע"א): " בגלות בבל שכחו את התורה והמצות במקצת".

בברכה

דעת אמת