דברי הרמב"ם שציטטת מתייחסים לאגדות חז"ל, והיות ודעת הרמב"ם בנושא זה השפיעו רבות על מאמיני הדת אנו נאריך קצת בביאור דבריו , למרות אהבתנו את הקיצור.

ראשית נביא מהי עולמה של האגדה? כך אמר רבה: אני ראיתי ראם ביום היוולדו גובהו כהר תבור – 4 פרסות (16 ק"מ), אורך צווארו 3 פרסות , מקום הנחת ראשו פרסה ומחצה. הוא הטיל גלל וסכר על ידו את הירדן (בבא בתרא עג ע"ב) .

ר' ישמעאל בן סרתיאל סיפר על ארבעה אירועים שהיו במקום מגוריו (ערקת לבנה) לפני רבי יהודה הנשיא (עורך המשנה), אחד מהם הוא על עוף הנקרא "בר יוכני" שהטיל את ביצתו הגדולה, תוך כדי מעופו, ומתכולת הביצה (חלמון וחלבון) הטביע 60 עיירות וכרכים ו – 300 עצי ארז (בכורות נז ע"ב,. וכיוצא באלו רבים.

כיצד אפשר לכלכל ולהבין סיפור דמיוני שכזה המסופר מרב מקומי לפני עורך המשנה, ללא שתבוא תגובה וביקורת, מצד חכמי התלמוד, על אירוע הזוי זה.

תגובה ביקורתית ראשונה לדברי האגדה באה מצדם של רב שרירא גאון (930) ובנו רב האי גאון. הם ניגשו אל אגדות חכמים פשוטם כמשמעם, כיצירה אנושית לא מחייבת וביטלו את דברי האגדה הרחוקים מהשכל ומהמציאות, וכך נאמר משמו של שרירא גאון: דברים אלה היוצאים מפסוקים ונקראים מדרש ואגדה אומדן דעת בלבד הם ויש מהן שהוא כך… והרבה יש שאינו כן… ולכן אין סומכין על דברי אגדה (ספר האשכול, הלכות ספר תורה, דף ס ע"א).

דבריהם קשים מאוד, כלום אפשרי, לאדם המאמין, להישאר אדיש לדברי הגאונים הנ"ל, להמשיך לקבל את דברי ההלכה מפי חכמים כדברי אלוהים חיים, ומאידך לשלול את דבריהם באגדה? כלומר להתייחס אליהם כאחד האדם ההוזה ובודה דרשות וסיפורים הרחוקים מהשכל ובד בבד ללמוד את דבריהם, בדינים ובהלכות, כאילו יצאו מפי מלאכי השרת. האם מתח דו משמעי זה על אותו אדם יכול להתקיים לאורך זמן?

נראה שאומה המקיימת את אורחות חייה על פי הרבנים בכל שטחי החיים – זוגיות (טהרת המשפחה) , אכילה (דיני כשרות) ופרנסה (שמירת שבת) – לא תוכל להשלים עם העובדה שאותם חכמים הקובעים חוק ומשפט, מספרים סיפורי בדיה המתאימים לריקים והפוחזים מהמוני העם.

לכן הרמב"ם, כרציונאליסט ואיש חינוך, ראה לנכון לצאת חוצץ נגד "המלעיזים" על חז"ל באגדותיהם.

היות ושיטת הרמב"ם לדברי האגדה הוא עיקר ויסוד לפרשנות המסורתית, שאף הרחיקה לכת לאחר תקומתה של תנועת הקבלה והמיסטיקה, ורבנים רבים עד זמננו מפליגים למחוזות כיד הדמיון והפכו את אגדות חז"ל למעין טקסט מקודש שאפשר להחיל עליו את הביטוי "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", ראוי לבארו ולהתעכב עליו.

בהקדמתו לפרק חלק (סנהדרין פרק עשירי) כתב הרמב"ם [אביא את עיקרי דבריו]:

היחס לדברי אגדה שאמרו חכמים נחלקו בהם שלוש כתות:

1. כת ראשונה מבינים את דברי האגדה כפשוטה ומאמינים בה כמות שהיא אף שמודעים למוזרות שבה. על כת זו, כותב הרמב"ם: "והכת הזו המסכנה רחמנות על סכלותם… לפי שהם רוממו את החכמים ואינם אלא משפילים אותם בתכלית…הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זוהרה".

2. כת שנייה גם הם מבינים את דברי האגדה כפשוטה ולכן גם זלזלו בדברי חכמים ולעגו להם. על כת זו כותב הרמב"ם: "והם יותר סכלים מן הכת הראשונה ויותר פתים. והם כת ארורה שהתפרצו כלפי אנשים רמי המעלה".

3. כת השלישית, והיא דעת הרמב"ם; דברי אגדה הם על דרך החידה והמשל.

הרמב"ם, כאיש חינוך, מכיר את נפש עמו, יודע הוא את השפעת רוח האיסלם והפילוסופיה על המוני יהודים, וככאלה הם לא יצייתו לדברי חכמים שאמרו דברים "שאם תספרנו כפשוטו להמון העם היו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים" (הרמב"ם שם). נאלץ להוציא את דברי האגדה מפשוטם אף שידע, כפי שנראה בהמשך, שדברי האגדה נאמרו להמוני העם בבתי כנסיות, כלומר נאמרו פשוטם כמשמעם כפי שבדרך כלל מבינים ההמונים. הנה כך מסופר בתלמוד על שני רבנים שהזדמנו לקהילה יהודית אחד דרש בדברי אגדה והשני בדינים והלכות. עזבו קהל השומעים את דורש ההלכות והלכו לשמוע את דורש האגדות. נעצב דורש ההלכות וכדברי ניחום אמר לו: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשני בני אדם, אחד מוכר אבנים טובות ואחד מוכר מחטים וכלי אריגה זולים, על מי קופצין, לא על זה שמוכר מחטים? (סוטה מ ע"א).

משמע דברי אגדה ממוענים להמון העם הקולט דברים קלים ומושכים את הלב, כשחכמים רוצים לדמות נאום מושך לב מדמים אותו לדרשן אגדה (שבת פז ע"א). העולה מכך שדור חכמי התלמוד היה נמשך לסיפורים "המוזרים" לנו אך ממשיים להם, ואין ספק שהם קיבלו זאת פשוטו כמשמעו. אילו דרשן, בזמנו ובמקומו של הרמב"ם, היה דורש דברים כגון אלה: פעם אחת היינו מהלכים בספינה וראינו דג אחד שישב לו שרץ קטן בנחיריו וגרם למותו, פלטוהו המים ליבשה ומחמת גודלו חרבו ממנו שישים מחוזות, אכלו ממנו שישים מחוזות ומלחו ממנו שישים מחוזות ומאחד מגלגלי עיניו הפיקו שלוש מאות כדי שמן וכשחזרנו לאחר שנה ראינו שעדיין היו מנסרים מעצמותיו קורות לבניית בתיהם (בבא בתרא עג ע"ב) – דבריו היו מתקבלים בבוז ובגיחוך.

דרכו של הרמב"ם להוציא דברים מפשטותם היא דרך פרשנות עקרונית בכל ספריו וחיבוריו. לדעתו, העיקר הוא התאמת הטקסט לתבונה, כדי לחנך את העם להשגת האמת. דבר זה, שהרמב"ם נוקט בפרשנות לחינוך לציות ולא לצורך הבנת המחבר פשוטו כמשמעו, ראוי לחזקו ולהביא עליו סימוכין.

הרמב"ם בספרו מורה נבוכים מבאר שהיעוד החינוכי והמרכזי של התורה הוא לעקור את האמונה בעבודת האלילים ולהאמין ביחודו של אלהים : " כי עיקר התורה להסיר הדעת ההוא [של עבודת אלילים] ולמחות זכרו" (חלק שלישי פרק ל'). וכך מסביר הרמב"ם את שיטת החינוך התורנית: היות ודור יוצאי מצרים היו רגילים להקריב קורבנות לשמש, לירח ולכוכבים ולבנות היכלות ומזבחות לכבודם. כדי שהציבור יקבל את עבודת האלהים כתחליף לעבודת השמש והכוכבים "אלוהים התפשר" עם הטבע האנושי שקשה לו להיפרד ממנהגים. לכן התיר והשאיר את עבודת הקורבנות ובניית בית המקדש ובלבד שיכוונו לשם שמיים, ביודעו שאם היה מבטל הכל, כפי שדורשת האמת האלוהית, הרי שלא היו מקבלים כלום ודוחים אף את האמונה בקיומו של אלהים (חלק שלישי פרק לב).

דוגמה נוספת לכך נביא מאחד העיקרים, שאפשר לכוף לזכותו של הרמב"ם, והוא שלילת ההאנשה והגשמה של אלוהים. הרמב"ם שולל את גשמות האלוהים וטרח להסביר בהרחבה רבה את הפסוקים הרבים המורים על הגשמה (מורה נבוכים חלק ראשון). ומתוך זעקתו כי רבה אני לומד על שתיקת המקרא , המשנה והתלמוד, שתיקה שיש בה מן ההודאה להגשמת האלוהים.

חז"ל לא טרחו בשום מקום לשלול באופן ברור וחד את גשמיותו של אלהים כפי שעשה הרמב"ם. ויתירה מכך דבריהם מחזקים את התפיסה שאלוהים הוא גשמי, כך נכתב בתלמוד: "מלך אל חי וקים רם ונשא, שוכן עליהם [מעל הגלגלים והרקיעים]" (חגיגה יג ע"א). משמע הוא נמצא במקום מסוים.

דבר נוסף, הרמב"ם מקדים ואומר שבני אדם טעו וחשבו שאלוהים גשמי מתוך הפסוקים המורים כך על פי פשוטם (מורה נבוכים חלק ראשון פרק א), ובהמשך דבריו מסביר שהתורה כתבה תארים המורים על הגשמת אלוהים, לדור יוצאי מצרים. תפיסתם דומה לתפיסת המוני העם שאינם מסוגלים לתפוס מציאות שאינה גשמית, וכדי לחנך את בני ישראל באמונת קיומו של אלהים, התורה חייבת הייתה להגשים את אלוהים כדי שיאמינו בקיומו (מורה נבוכים חלק ראשון פרק כו).העולה מכך שהרמב"ם מודה שבדורות קודמים האמינו באלהים כבעל גוף, ואף על פי כן טרח במקומות רבים לפרש את הפסוקים המורים על הגשמה והוציאם מפשוטם כדי לא להוציא לעז אל כתבי הקודש וכך הוא אומר: הכתובים במקרא מורים על היות האלוהים גשמי…אך שערי הפירוש פתוחים בפנינו…לכן הרחקנו את הפירוש הפשוט המורה על הגשמת האלוהים' ( מורה הנבוכים חלק שני פרק כה).

תפיסתו והכרתו של דור יוצאי מצרים היה נחות מתפיסת האדם בתקופת הרמב"ם. דור יוצאי מצרים לא היה מוכן ומסוגל לקבל את מציאות קיומו של אלוהים לולא שהגשימה התורה את האלהים ולולא התירה את פולחן הקורבנות ובית המקדש. דורו של הרמב"ם התקדם לכיוון היעוד החינוכי הסופי ומסוגל ומוכן לקבל את את קיומו של אלוהים ללא הגשמתו וללא עבודת קורבנות ומקדש.

עכשיו נחזור לדברי הרמב"ם המייחס לדברי אגדה בתלמוד חידה ומשל כלומר לא נאמרו כפשוטם כלל אלא הם אלגוריה מכוונת. את דבריו הוא כתב על המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא … [ויש שאין להם עולם הבא] ואלו שאין להם חלק לעולם הבא" (סנהדרין פ"י מ"א). הרמב"ם שרוצה להסביר ש"עולם הבא" אינו מקום פיזי אלא השגת אמיתות האלוהים כלומר תבונה וחוכמת האל, מבאר בתחילת דבריו שחכמים כתבו דבריהם בהתאם לדורם בדיוק כפי שייחס זאת לתורה. הנה, הרמב"ם מציין שאנטיגונוס איש סוכו שגה בהוראתו החינוכית שאינה תואמת לדורו אף על פי שאמר דבר אמת. אנטיגונוס אמר: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס" ( אבות פ"א מ"ג ) ועל דברי מוסר אמיתיים אלה אומר הרמב"ם: " זה דבר קשה עד מאד (לטרוח ולעמול ללא שכר) לפי שאין כל בני אדם משיגין האמת … והאשימו לאנטיגנוס איש סוכו בביארו להמון מה שביאר ואמרו: 'חכמים הזהרו בדבריכם' כמו שנתבאר באבות (פ"א מי"א)". כלומר אנטיגונוס היה צריך להיזהר בהוראתו "שלא לשמש על מנת לקבל פרס" שמא יגרום להמון, לעזוב הכל ולהתנער מהמצוות, כי אינם מסוגלים לעמול ללא תמורה.

לאחר דברים אלה, שהתורה ודברי חכמים נקטו בלשון התואמת את דורם, אין פלא איפוא שהרמב"ם ממשיך שיטה זו, שהיא הראויה בעיניו, לחנך את הדור לציות ולהשגת אמיתות האלהים אף בעורמה אינטלקטואלית הגובלת בחוסר יושרה ובלבד להשיג את המטרה החינוכית. ולכן כתב על דברי חכמים באגדה, המוזרים ונלעגים, שאינם אלא חידה ומשל.

נביא כמה מהראיות לכך שחכמים התכוונו בדברי האגדה, לכל הפחות, גם לדברים כמשמעם.

רבי יוחנן דרש: עתיד הקדוש ברוך הוא להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלושים על שלושים אמות, וחוקק בהם רוחב עשר ברום עשרים, ומעמידן בשערי ירושלים לגלג עליו אותו תלמיד, מניין ימצאו אבנים גדולות כאלה? לימים הפליגה ספינתו, של אותו תלמיד מלגלג, בים, ראה את מלאכי השרת מנסרים אבנים טובות ומרגליות, שאל אותם עבור מה אתם מנסרים? השיבו מלאכי השרת: עתיד הקדוש ברוך הוא להעמידן בשערי ירושלים. כשחזר ופגש את ר' יוחנן אמר לו: רבי, דרוש ולך נאה לדרוש, כשם שאמרת כך ראיתי. אמר לו: ריקה, אם לא ראית לא האמנת? מלגלג על דברי חכמים אתה! נתן בו עיניו, המיתו ועשאו גל של עצמות.

על דברי ר' יוחנן שטען שגובה שערי ירושלים יהיה רק 20 אמה שאלו: הרי דרשו חכמים שלעתיד לבוא גובהן של בני ישראל יהיה 100 אמה וכיצד הם יוכלו להתכופף ולהיכנס בשערים נמוכים של 20 אמה? ועל כך השיבו שדברי ר' יוחנן הם על חלונות למאור השמש ולא על גובה השערים עצמם. (סנהדרין ק ע"א).

מסיפור אגדה זה למדים שחכמי התלמוד הבינו את האגדה כפשוטה, ואף טרחו לספר על תלמיד שפיקפק בדברים עד שנוכח לראות שטעה. כלומר יש מסר ישיר לקבל את דברי האגדות כפשוטן בניגוד לדעתו של הרמב"ם. דבר נוסף, חכמי התלמוד שואלים שאלה מציאותית וממשית על דברי ר' יוחנן, ואם הם היו דברי חידה ומשל לא היה מקום לשאול.

נביא דוגמה נוספת, חכמים מנסים לברר את מקור הדין לגובה הסוכה המינמלי; עשרה טפחים (בערך 90 ס"מ), ומביאים מקור מדברי אגדה תוך פלפול ומשא ומתן התואם את דרכם בסוגיות משפטיות. נביא את הסוגיא בתרגום מקוצר: התלמוד שואל מניין מקור הדין לגובה הסוכה 10 טפחים? תשובה: אלוהים התגלה למשה מעל ארון הכפורת שגובהו 10 טפחים ואמר ר' יוסי שמעולם לא ירדה שכינה למטה מ-10 טפחים ולא עלו משה ואליהו למרון למעלה מ-10 טפחים. [ביאור לתשובה: משתמע שיש הפרדת רשויות בין השכינה לבין הארץ בגובה 10 טפחים בדיוק לכן הסוכה צריכה להיות 10 טפחים].

ממשיך התלמוד לשאול: הרי השכינה ירדה למטה מ-10 טפחים שנאמר : 'וירד ה' על סיני'! תשובה: אלוהים ירד עד גובה 10 טפחים ולא למטה ממנו. שאלה נוספת: כיצד נטען שמשה לא עלה למרום הרי כתוב : 'ומשה עלה אל האלהים! תשובה: עלה עד גובה 10 טפחים ולא למעלה ממנו. כיצד נטען שלא עלה אליהו למרום והרי כתוב: 'ויעל אליהו בסערה השמים! תשובה: אליהו לא עלה למעלה מ-10 טפחים.

עצם החיבור בין דברי אגדה לקביעה הלכתית מהווה ראייה שדברי אגדה בעיני חכמים הנם מציאות של ממש, ודברי אגדה כדברי הלכה לשניהם תקפות שווה אלא שהלכה הם דינים ומשפטים ואגדה אינה הלכה.

בברכה

דעת – אמת