לפני שנשיב על שאלתך, החשובה והנשאלת תדיר, חשוב לציין שטענה זו באה אף מקרב הציבור החילוני, שפעמים רבות הפנים את הבלי הדת והשקפותיה. במאמר "בין נאורות לבורות דעת-אמת מובילה מהפכה" שהתפרסם בכתב העת "כוורת" (גליון 13) כתבה אורנה שני כך:

"אחת מן השיחות שניהל יו"ר העמותה ירון ידען באותו היום, היה עם חבר כנסת לשעבר מיכאל קליינר. לאחר דחייתו של קליינר את החוברת (מדינה הלכה) שאל ידען "אתה נגד הליברליות?", קליינר: "אני בעד הדת" השיב בהדגשה "אבל הדת אומרת שגברים ונשים…" [ משיב ידען ודבריו נקטעים] קליינר "אני לא מבין בדת, אני חילוני, בעד הדת. אני בעד הלאום היהודי בזכותה אנחנו קיימים". ידען בהשתוממות " אני לא מדבר על הלאום, אלא על הדת. ואתה לא מבין בדת, אבל בעד הדת, זה לא מוזר?" קליינר "אני לא יודע מה הדת אומרת" ידען " הדת אומרת שמותר להרוג חילוניים, לא אכפת לך?" קליינר "אני לא מקבל את זה, זו פרשנות שלך".

כך דרכם של אנשים התופסים את חייהם מתוך התפעלות הרגש: בזים לתבונה ודבקים ביצרם, בורחים מהגלוי ועטים על הנסתר. בוא וראה את דרכם של אנשי האמונה המחליפים את אופן התגובות להשכלה, חדשות לבקרים, בהתאם לרוח הזמן התואמת את תשוקתם בבחינת: "בִּפְרֹחַ רְשָׁעִים כְּמוֹ עֵשֶׂב". לפנים, בתחילת תנועת ההשכלה, היו רבנים כדוגמת ר' נתן שטרנהרץ מנמירוב (1780 – 1845תלמידו של ר' נחמן מברסלב , חיבר שני קונטרסים כנגד המשכילים בזמנו: מכניע זדים וקנאת ה' צבאות), עיקר טענתו הייתה שאין לסמוך על השכל האנושי אלא על האמונה. גרין (בעל היסורים עמ' 293) הגדיר יפה את תפיסת האמונה לאחר ההשכלה: "האמונה היא פעולה של התרסה; לא הודאה סבילה באמיתות המסורת או באמיתות ההתגלות, אלא אמצעי תוקפני שהאדם משתמש בו כדי להדוף את הספקות". בזמננו טענת "האמונה" נשמעת מגוחכת לכן המירו אותה בטענה הנשמעת "פופולרית" יותר "האחדות היהודית". כאילו מתריסים ואומרים כנגד הספקות: עזוב את האמת, ברח מהשאלות חמוק מערכי שוויון והומניות ובלבד שנקיים את תשוקתנו הבאה מתוך פחד – "אחדות העם היהודי". [המשעשע בטענתם זו, שקריאתם לאחדות משמעה פילוג, הרי דתם וחוקם אינה סובלנית ואינה מקבלת את הזר והשונה , גם בקרב היהודים. החילוני נחשב ככופר ומומר, המסורתי פוסח על שני הסעיפים, הרפורמי והקונסרבטיבי , מבחינתם, הם הגרועים שביהודים].

עכשיו נדון בעיקר הטענה : אין אומתנו אומה אלא בתורתה" (סעדיה גאון ,882 לספירה, ספר "האמונות והדעות" מאמר ג ). דברים אלו נאמרו בתקופת ימי-הביניים עת שלטו אימפריות דתיות – הנצרות והאיסלאם- והיהודים היו מיעוט דתי נסבל ומוגן מצד השלטון. מטבע הדברים הקהילה היהודית שמרה על עצמה בעיקר בגלל סממניה הדתיים, הן מצד השלטון הנוצרי והמוסלמי והן מצד היהודים עצמם; לקהילות המפוזרות בעיראק וגליציה, צרפת ומרוקו היו להם מאפיינים שהבדילו בינם לבין קהילות הגויים; הדת – ריטואלים דתיים, ארון הספרים הדתי-יהודי, השפה העברית (לשון הקודש) שהשתמשו בה לתפילה ולימוד תורה, מקומות מגורים ועוד.

כלומר משמעות המילה "אומה" הייתה בה בעיקר משמעות דתית–רוחנית: קיום היעוד האלוהי. בלי שום צורך לשפה, טריטוריה (מדינה) ותרבות משותפת. אך כדרכם של אנשים ועמים שהם ברי שינוי ודעותיהם ומאווייהם משתנים עם הזמנים, לובשת השפה משמעות חדשה בהתאם לחלופה. כך נשארה המילה "אומה" (שבעבר הגדירה גם קיבוץ אנשים דתיים חסרי ארץ) ולבשה משמעות חדשה – אומה היא קיבוץ אנשים עם טרטוריה משותפת, לשון ותרבות עם רצון משותף לחיזוקה , התפתחותה והעצמתה בכל התחומים ללא שום קשר לאמונתו ודתו של הפרט. כאילו התהפכה הקערה על-פיה, בעבר דתו של האדם תפסה את עיקר זהותו ללא זיקה תחת איזה שלטון הוא מתגורר (כקהילת הנזירים הנודדת) והיום קרנה של הדת ירד והיא אינה אלא סעיף משנה לזהותו: זהותו הדומיננטית של האדם נקבעת בעיקר באזרחותו כחלק מהלאום השואף לטובת המדינה כאמצעי לאושרו של האדם.

לשון אחר: מהעת החדשה, מהנאורות, מתקופת התעוררות הלאומים באירופה , הפרדת הדת מהמדינה וזכויות האדם, חל שינוי דרמטי. והשאלה ששאלו היהודים את עצמם: האם הם נוטלים חלק בשינוי מדהים זה ואם כן כיצד? אין כאן המקום לדון בהיסטוריה המורכבת, אך המציאות של היום למעשה הכריעה את הכף (ואוי לו למי שמתעלם ממציאות ריאלית של היהודים)- ליהודים יש טרטוריה ושפה משלהם, קיבלו את האמנה של האומות המאוחדות ולמעשה קבעו שהם חלק מהשינוי הדרמטי שחל באירופה. כלומר נכללים הם במשמעות המודרנית של המילה "אומה" – קיבוץ אנשים בתוך מדינת ישראל (מעניין לראות את התנהלות המשפט של עמותת "אני ישראלי" ב- 20 לפברואר 2007, בדרישה לרשום אותם בתעודת זהות, תחת קטגוריה של לאום, כישראלים – משפט שיכול להתנהל רק ב"מדינת היהודים" שממאנים לקבל את הלאום המודרני הישראלי).

אותם מגידי שיעור ורבנים העונים לך תשובה מתחמקת (כפי שהבחנת בעצמך), אם הם מתכוונים באמת למה שהם אומרים הרי שהם אינם מעונינים בשינוי הדרמטי ואף מתנגדים לו – כלומר מעדיפים את הגלות והסבל תוך שמירת מצוות מאשר מדינה ושפה עם נאורות וחופש יצירה – ולכן כל התנהגותם כאן במדינת ישראל, כעדה יהודית-דתית השואפת לשמר את קהילתם כאוטונומיה דתית-משפטית בדיוק כפי שהיו בגלות בתקופת ימי-הביניים. הם לא השכילו להבין שאף מדינה לא תסכים למציאות שהייתה קיימת בעבר – אומה בתוך אומה – קהילה עם אוטונומיה משפטית המובדלת מיתר אזרחי המדינה.

היות ושאלת הזהות בכלל והזהות היהודית בפרט היא מסוגיות הסבוכות והמבלבלות (משום שבאות מתחום הנפש) אנסה להוסיף פן נוסף, שהוא נוגע לעולמם הפנימי של האנשים המגדירים עצמם יהודים.

האנשים המגדירים עצמם יהודים בעולם כולו, חלוקים לזרמים רבים ותתי זרמים, די לציין את החילונים, קונסרבטיבים, רפורמים, מסורתיים, אורתודוכסים ציונים ואורתודוכסים מתנגדי הציונות…..ואם תנסה למצוא מכנה משותף ביניהם יעלה הדבר שרטון. למעשה כל מה שמאחד אותם זה עצם העובדה שהם מתיימרים לייצג את היהדות והיותם נושאי הדגל היהודי. כלומר יש אפילו פרדוקס לוגי – כל זרם טוען לכתר היהדות ולא ראי זה כראי זה, אף על-פי כן עצם הרצון להיכלל כיהודי נחשב הוא בעיני כולם יהודי.

דבק זה, אף שהוא קיים, הרי הוא רפה וחלש. טוב יעשו אזרחי מדינת ישראל אם יחזקו את האומה הישראלית, להיות אומה ככל האומות עם תרבותה המיוחדת לה ועם עברה המיוחד רק לה.

ליתר הרחבה, הראויה לנושא זה, עיין עוד בתשובותינו: "מדוע אתם נלחמים בחרדים", וכן "זהות יהודית בעולם המודרני" וכן "התבוללות", וכן, "גיור הוא ברית עם אלוהים ולא הצטרפות ללאום היהודי" וכן "ארץ ישראל והעם היהודי יצרו מדינת אנדרוגינוס", וכן "מיהו יהודי".

בברכה

דעת-אמת