בשאלתך את מערבבת מונחים שאין ביניהם זיקה כלשהיא.

כדי להבליט את אי התלות בין אתיאיסט ללאום נגדיר את המונחים:

אתיאיסט – אינו מאמין בישות על טבעית, אלא מתיחס לטבע כפי שהוא נראה ומובן לבני אדם. הוא שם את האדם כערך עליון ולוקח את מלוא האחריות על חייו מבלי להשליך את יהבו על כוח נוסף המתערב בנעשה אצלנו. אושרו של האדם כפרט ובחברה בכלל היא מטרתו ותכליתו ולא אושרו של אלוהים.

לאום – קבוצת אנשים המרגישים שייכות ואחריות קולקטיבית הדדית, שעל פי רוב שפתם, מלבושם, ארצם, עברם ושאיפותיהם לעתיד שוות.

אדם יכול להרגיש שייכות לעם היהודי בין שהוא תיאיסט או אתאיסט וההפך. אדם יכול לראות עצמו שאינו חלק מהעם היהודי הראלי אף שהוא מדקדק קלה כבחמורה; כנטורי קרתא שאינם מרגישים חלק מהלאום היהודי הראלי (שברובו אינו מקיים תורה ומצוות) אלא הם החליטו להישאר ככת בדלנית ללא זיקה לציונות וליהודים כהגדרתם המודרנית.

כדי לחדד דברינו, נביא דוגמה מעולם הספורט (אף שאינו דומה ללאום): אוהדי קבוצה פלונית ירגישו אחוות אוהדים ומעין קהילה ששאיפותיהם (ניצחון הקבוצה) ואכזבותיהם (הפסד הקבוצה) דומות, ושאלת אמונתו של האדם באלוהים אינה מעלה ואינה מורידה. כך גם הזיקה לעם היהודי אינה תלויית אמונתו של האדם שהוא עניינו הפרטי.

צריך להבין שבהגדרת הלאום חל מיפנה היסטורי; אם לפנים הלאום היהודי כאומה היה מוגדר בקיום התורה ומצוותיה (אף ששפתם, מלבושם וארצם היו מובדלים זה מזה) הרי בעת החדשה הלאום מוגדר ללא תלות דתית או אמונה (שהם עינייניו הפרטיים של היחיד) אלא הגדרתו על פי הקרטוריונים החדשים – שפה, לבוש, סמלים, עבר ועתיד משותף , וטריטוריה משותפת…( היות והגדרות אלה באים ממדעי ההתנהגות ומאחר שהאדם אינו חי לפי צווי התבונה בלבד ובדרך כלל לא ההגיון הוא הדבר המלכד יחידים לחברות, הרי שאינם קבועים כמסמרות, יתכן שלאום יתקיים בחלק מהמרכיבים).

לשון אחר: מהעת שהדת נהפכה לאמונה והאמונה היא חוויתו הפרטית של האדם הרי שהגדרת הלאום היהודי אינה תלויית אמונה ודת, או מהעת שהלאום היהודי המודרני – שצמח מתוך הרצון המשותף להקים בית לעם היהודי – הרי שהדת והאמונה איבדו מקרנם ומהשפעתם על העם היהודי ומה שנשאר מהם זה הזיכרון מהעבר והסמלים המשותפים.

בברכה

דעת – אמת

אתיאיסט לא יהודי

נראה מתוך תגובתך שאתה מגדיר או מיחס למילה "יהודי" את המשמעות של דת בלבד , כמו מוסלמי או נוצרי. אך שפה ומשמעותה משתנה מדור לדור וממקום למקום, והיום משמעות המילה "יהודי" היא במובנה הלאומי גרידא ללא זיקה ותלות לדת , אדם יכול להיות יהודי חסר דת, יהודי בן דת משה או יהודי בן דת הנצרות. בדיוק כמו שיש צרפתי בן דת משה וצרפתי נוצרי, ערבי מוסלמי וערבי נוצרי. כבר בתקופת התלמוד עמדו על כך שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד. ראה למשל שבתקופת המשנה הגדירו דת משה ודת יהודית כאשר דת משה היא הדת הכתובה ודת יהודית הוא מנהג שנהגו היהודים (כתובות עב ע"א) , ואף בזמננו כשנושאים אישה נוהגים לומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" ולא מזכירים יהודי. אחת הבעיות הגדולות שניצבו בפני מחיה השפה העברית ומעצביה, הם המונחים הטעונים במשמעות ובסמלים דתיים בשורשי האומה היהודית ולעקר את המילה "המקודשת" ולהוציאה לחולין: ראה את הביטוי: "כנסת ישראל" שלפנים היה סמל של "שכינה" , והיום "כנסת ישראל" נהפכה לבית מחוקקים חילוני המתריס כלפי השכינה והתורה.

על פי הגדרה זו אין סתירה לומר: אני יהודי אתיאיסט והומאני הדוגל במוסר אוניברסלי החרד לגורלה של מדינת היהודים בשל חרדים בני דת משה.

בברכה

דעת – אמת

אתה צודק שאתיאיסט אינו בהכרח הומניסט, יש ששמים את מדינתם כערך עליון.

לגבי התיחסותך לתיאיסט נסה להגדיר , לדעתך, מה בין תאיסט לאתאיסט (כדי שלא נתפלפל פלפולי סרק לפני שנבין את המונחים אחד של השני).

פרופ' ליבוביץ ז"ל, לדוגמה, הרי הוא אתאיסט שיצר את אלוהיו. ולכן "תאיסט" כמוהו אין בינו לבין אתאיסט אלא שעשוע ערכי הנובע מההבנה שקיומנו הוא הבל הבלים.

בברכה

דעת – אמת