את שאלתך נבדוק בשני היבטים:

1. על פי התפיסה הדתית, כלומר מיניה וביה (מתוך אוהלה של תורה) נראה את הבעיתיות של הנבואה.

2. על פי ממצאי המחקר – חוץ מקראיים, ונראה שאין ממצאים על זמן בניין הבית.

אחד הדברים הבעייתים בבדיקת קיום נבואה "כראייה" לגילוי אלוהות, הם דברי הנביא עצמו. על פי רוב הנביאים לא מתכוונים לנבא באמת את העתיד, אלא יותר להדריך את העם ולהפיח בו תיקווה ולכן הם אינם משתמשים בשפה ברורה כך שנוכל לבודקם.

ראה למשל את דברי "נבואת" ירמיהו האומר : "כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה" , מה כוונתו במילים – "לפי מלאת לבבל"? יש אפשרויות רבות להסביר כפי שנסביר בהמשך. ולכן המאמינים תמיד יאשרו את דבר הנביא בדיעבד לאחר מעשה ועל פי התאמת האירועים בפועל לדברי הנביא.

כדי להבהיר ביתר שאת את דברינו נביא את דברי אחד הרבנים המקובלים על מאמיני הדת היהודית (רבי ניסים בן ראובן גירונדי (הר"ן), נולד בברצלונה (1320-1380):

לדעתו, הסיבה שחישובי הקץ שמנו וטעו "מחשבי הקיצים" , היא מהטעם שדברי הנבואה סתומים ולא ברורים. ובנימוק זה הוא מסביר מדוע שתי הגאולות שהיו לעם ישראל – גאולת מצרים ושיבת ציון – גרמו לבלבול.

בגאולה ממצרים יש בלבול בכתובים, כתוב אחד אומר:

"וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית , טו; 13).

כתוב אחר אומר: "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שמות, יב; 40).

ולדעת חז"ל בני ישראל השתעבדו רק 210 שנים (נדרים לב ע"א).

את סתירות הכתובים מיישבים על פי תחילת המניין כלומר מאיזה ארוע וזמן התכוון "אלהים" שבני ישראל יישהו במצריים.

עמימות זו גרמה ל"בני אפרים" לשגות והם ניסו לצאת ממצרים בזמן מוקדם – הם מנו 400 שנה משעת הדיבור של אלוהים לאברהם (ברית בין הבתרים) כפי שהסבירות דורשת, כאשר למעשה, על פי דעת חז"ל, הם היו צריכים להתחיל למנות 30 שנה מאוחר יותר, מלידת יצחק (סנהדרין צב ע"ב).

כך קרה גם לגבי שיבת ציון –

ירמיהו "מבטיח" : לפי מלאת לבבל 70 שנה תהיה שיבת ציון, מהיכן יתחילו היהודים לספור 70 שנה? ועוד, לעומת הכתוב בירמיהו, בספר דניאל כתוב: "בִּשְׁנַת אַחַת לְמָלְכוֹ אֲנִי דָּנִיֵּאל בִּינֹתִי בַּסְּפָרִים מִסְפַּר הַשָּׁנִים אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֶל יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְמַלֹּאות לְחָרְבוֹת יְרוּשָׁלִַם שִׁבְעִים שָׁנָה" (דניאל , ט ; 2) . אחד אומר לבבל והשני לחורבות ירושלים , מי צודק?

על דברי דניאל נאמר בתלמוד: שאף הוא טעה בחשבון (מגילה יב ע"א).

ואלה החשבונות למניין 70 השנים שחז"ל ייחסו למחשבים שונים:

1. בלשצר, חישב מתחילת מלכות בבל מהשנה שעלה נבוכדנצר לשלטון – וטעה.

2. אחשוורוש , חישב מזמן גלות יהויכין, ופירש את המילה "לבבל" לגלות בבל – וטעה.

3. לדעת חז"ל צריך למנות מגלות צדקיהו "מחורבות ירושלים". (מגילה יא ע"ב).

4. לדעת הנביא חנניא בן עזור שניבא: " וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים" (ירמיהו, כח; 11) מנה 70 שנה ממלכות מנשה, אשר טעה והטעה את העם (ירושלמי, סנהדרין, פרק יא, דף ל).

עד עכשיו הראנו את הבלבול, חוסר הבהירות והמבוכה בדברי ירמיהו על פי שיטת אנשי הדת עצמם על פי הטקסטים המקראיים ופרשנות חז"ל.

עכשיו נדון בנושא על פי על פי החוקרים כלומר על פי ממצאים חוץ מקראיים.

הממצאים היחידים שיש ביד החוקרים הם עלייתו של נבוכדנצר לשלטון (605 לפנ"הס) וגליל כורש [שיתכן שבמקביל גם כתב את הכרזת כורש ליהודים כפי שמוזכר בעזרא] (538 לפנ"הס) שהם פער של 67 שנים ולא 70. נמצא שאין בידי החוקרים מידע לאמת מתי אכן הייתה חנוכת בית שני ורק בהסתמך על הכתוב במקרא קבעו החוקרים את הדברים הבאים:

עליית בבל – 605.

גלות יהויכין – 596.

גלות צדקיהו – 586.

הכרזת כורש – 538.

חנוכת הבית – 515.

כלומר, האפשרות הכי קרובה היא מניין השנים בין גלות יהויכין לחנוכת הבית שהיא 71 שנים.

על פי חז"ל חנוכת בית שני נעשתה בשנת 350 לפנ"הס – פער של 165 שנים מדעת החוקרים, הרי לך שכלל אי אפשר לבדוק אם אכן התקיימה נבואתו של ירמיהו.

והיות ובנבואות שיבת – ציון עסקינן נביא את דברי הנביאים שהתבדו:

"וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּתְכֶם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם וּמִכָּל הַמְּקוֹמוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתִּי אֶתְכֶם שָׁם נְאֻם ה' וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם מִשָּׁם" (ירמיהו,כט; 14) .

כידוע לך תקופת בית שני הייתה תקופה של פזורה יהודית, מלבד ארץ ישראל התקימו קהילות יהודיות ענפות בבבל וביב שבמצרים. כמו כן קהילות נוספות (פחות משמעותיות) באזור טורקיה, קפריסין ולבנון. כלומר, אלהים לא קיבץ את היהודים מכל המקומות.

"וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא יַעַבְדוּ בוֹ עוֹד זָרִים" (ירמיהו, ל; 8).

תקופת בית שני לאחר שיבת ציון הייתה ברובה תחת שלטון זר: פרס , יוון ורומא מלבד 80 שנה של עצמאות מדינית בידי החשמונאים שלא ידעה נחת ושלווה.

כך גם נבואות ישעיהו שבאו לרומם את העם ולהפיח בו תקווה התבדו:

"וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ: שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה"(ישעיהו, ס; 3-4) .

או כפי שכתב פרופ' אורי רפפורט בספרו "מכורש עד אלכסנדר" (הוצאת אונ' הפתוחה) : "על סמך הכרזת כורש התעוררו רבים מגולי בבל לעלות ליהודה. בכך התגשמה תקווה שמצאה לה ביטוי בנבואות ישעיהו השני. אלא שהתקווה לא התגשמה בדרך על טבעית. ההרים והגבעות בדרכם ליהודה "העקב" לא היה "למישור" "והרכסים" לא היו "לבקעה", ברוח נבואת ישעיהו השני (ישעיה , מ; 3-4) ובבואם ליהודה נאלצו העולים להתמודד עם קשיים לא מעטים".

ואל תתמה כיצד יסבירו אנשי הדת את הנבואות שהתבדו הלא דרכם להסביר כל פירכה "לעתיד לבוא שתמיד הוא בבחינת בוא יבוא"

בברכה

דעת – אמת