תוכן:   שלום נעמי

יחסם של אנשי האמונה כלפי המציאות – בעבר ובהווה – אינם בכלים אקדמיים ואו מדעיים. כל חפצם ורצונם הוא להתאים את המציאות לתפיסתם האמונית. כלומר, המציאות אינה אלא כלי שרת לגחמת ליבם ואמונתם, כאשר המציאות תואמת לאמונתם יריעו הם בקול גדול לחיזוק האמונה ואילו כאשר המציאות סותרת את אמונתם ישקיעו את כל כוחם ומירצם ואת כל ההתפתלויות האינטלקטואליות, ובלבד לשמר את אמונתם.

לכן אין פלא במינהגם לייחס ספר שנכתב במאות הראשונות לספירה כמו "ספר היצירה" (החוקרים חלוקים בתיארוך כתיבת הספר, יש המקדימים למאה הראשונה ויש המאחרים עד המאה השמינית לספירה) לאברהם אבינו כדי להגדיל ולהעצים את קדושתו. כך נהגו לגבי ספר "הבהיר" שנכתב בין המאות 12-13 וייחסו אותו לר' נחוניא בן הקנה (מהמאות הראשונות לספירה). הוא הדין לגבי ספר הזוהר שאנשי האמונה מתעקשים לסבור שחיברו רבי שמעון בר יוחאי ואינו אלא חיבור שנכתב במאה ה- 12. לדפוס אמונה שקרי זה, מכנים החוקרים "פסוידואפיגרפיה" (חיבור המיוחס למחברו בשקר). דוגמא נוספת לדבר הוא ספר דניאל, כל המעיין היטב בפרק יא יבין שספר זה חובר בתקופת החשמונאים ( 165 לפני הספירה ), ואילו חז"ל מייחסים את כתיבת הספר לתקופת שלטון פרס ( 538 לפני הספירה).

מנהג נוסף יש לאנשי האמונה לייחס ארועים שלא יתכן שאכן התקיימו. כך למשל לטענת חז"ל אלכסנדר מוקדון פגש את שמעון הצדיק בירושלים (יומא סט ע"א) בעוד ששני אישים אלה חיו בתקופות שונות. דפוס התנהגות זה מכנים החוקרים "אנכרוניזים" (ייחוס מאורע לתקופה שאינה הולמת אותו).

בברכה

דעת – אמת