המאמר "מעמד האישה בהלכה" עוסק ברובו במעמדה המשפטי והחוקי של האישה בהלכה, ובסופו (בפרק ח) עוסק ביחס התרבותי של הגבר הדתי לאישה, כמו "מוטב שישרפו דברי תורה ובלבד שלא ילמדו בהם הנשים".

כאן נוסיף פן נוסף שלא שמנו עליו דגש במאמרנו, הוא היחס של חכמי התלמוד והפוסקים הגבריים לאישה כדמות זנותית החשודה בניאופים ובמחשבות זימה. ואם תעמיק בסוגיה זו תמצא שאת הפנטזיה ומחשבות הזימה שלהם עצמם מייחסים הם לנשים.

במשנה (כתובות פ"ה מ"ה) אוסרים על האישה לשבת בטלה בחוסר מעשה- אפילו אם יש ביכולתה לממן שפחות באופן שיחסי הגומלין בין הבעל "המפרנס" לבין האישה שתפקידה לדאוג לצורכי הבית לא יפגע – ומחייבים אותה לעסוק במלאכה כל שהיא כגון טווית צמר. הסיבה לחיוב זה נאמר במשנה בלשון הזה: "שהבטלה מביאה לידי זימה" ובתלמוד (כתובות סא ע"ב) מדגישים שאף אם יש לה כלבים קטנים להשתעשע עמהם אינו נחשב עיסוק שמשכיח את הרהורי זימתה.

ויתירה מכך, בתלמוד (בבא מציעא עא ע"א) נאסר על אלמנה לגדל כלב שמא תזדקק לבעילתו, כך כתב הרמב"ם: "אלמנה אסורה לגדל כלב מפני החשד" (הלכות איסורי ביאה פ"כב ה"טז). לעומת זאת לגבר אין איסור לגדל כלבה.

אנשי הדת "הגבריים" סוברים שנשים נוחות להתפתות למשכב ביתר קלות מאשר הגברים לכן פסקו כך: "לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים" והסבר להבחנה זו ניתן בתלמוד "משום שנשים דעתן קלה עליהן" – ושתיהן נוחות להתפתות (קידושין פ ע"ב). ולחיזוק טענה זו מובא סיפור על ברוריה אשתו של ר' מאיר שליגלגה על החכמים הגבריים שטענו "שנשים דעתן קלה" , ור' מאיר החליט להוכיח לה שחכמים צודקים, וביקש מתלמידו לפתותה לדבר עבירה. לאחר ימים רבים של חיזור נענתה ברוריה לחיזוריו ונכשלה בדבר עבירה, ולאחר מעשה זה חנקה עצמה למוות( רש"י עבודה זרה יח ע"ב) .

חכמים גם העדיפו להשאיר את הנשים בורות וצייתניות לכן אסרו ללמדן תורה משני טעמים:

1. אישה מעדיפה סקס על פני עושר לכן אין ראוי ללמדה תורה (סוטה כא ע"ב).

2. לימוד התורה יחכים את האישה והיא תנצל זאת להערים על בעלה לזנות בצינעה (סוטה כא ע"ב).

מעניין אם בספרות האיסלם יש יחס דומה לאישה, המשתמע ממנו שזימתה וניאופיה של האישה גדולים יותר משל הגבר לכן צריך להגבילה ולהצר צעדיה.

בברכה

דעת אמת