14 שנים • aou aiu האם הצטרפות לקהילה דתית כלשהי ושמירה על תורה ומצוות מבחירה מושכלת כי דרך זו טובה יותר לחיים היא לגיטימית מספיק כדי לבצע מהלך כזה? בהתחשב בהכרת "ההמצאה האלוהית" וכל המשתמע מכך.
מנסיון חיי הנני מתחבר יותר לערכים ולקהילתיות הדתית והייתי אף אומר לו קונספט התפילה היה נעלם כליל (בעצם כל הקשר בין האדם לאלוהיו) הייתי מרגיש ממש שלם עם כך ואף מאושר.
הייתכן שאדם עם דעות מערביות יוכל להסתגל לחיים "סגפניים" שכאלו?
ושוב למה שארצה בכך בכלל? בדיוק מהסיבה הראשונה שציינתי כי ערכי טהרת המשפחה ומצוות בין אדם לחברו לדוגמא הם על העליונה מבחינתי. אילו עולה השאלה מדוע אינני יכול למשל ליישם מערכת ערכים זו כחילוני אז
באמת אני חושב שרבים עושים זאת (וכך גם אולי נמנעים מצביעות מסויימת) אולם כפרט אני מרגיש שפשוט יותר קל להתגבר על היצרים "בסביבה תומכת" כזו.
איכשהו שיוך קהילתי שכזה מרגיש "נכון" ובבוא העת כנראה גם אצטרך להתמודד במצח נחושה עם קונפליטים שיווצרו ואף להיות מאוים בחרם. כמובן שזו לא דרך קלה ואילו פרטי הקהילה ידעו את רחשי ליבי היו בבת אחת אוסרים עלי להצטרף לקהילתם מלכתחילה.
כלומר האם הרצון לחיות בדרך הישר ובמסגרת שכזו על אף וויתור החופש יכול לתת נימוק ללכת בדרך שונה בתכלית מזאת שעליה התחנכתי?
מקווה שהובנה התלבטותי
בתודה מראש,
איגור
כל "בחירה" שאדם עושה מתוך בחינה וביקורת, מודעות והתבוננות היא לגיטימית לאדם החושב.
ולגופם של נימוקים, כתבת: "ערכי טהרת המשפחה ומצוות בין אדם לחברו לדוגמא הם על העליונה מבחינתי". איני מבין למה התכוונת "טהרת המשפחה" וכי אישה שיש לה מחזור והיא מנודה משום כך זה ערך עבורך? ואם התכוונת להלכות ניאוף, הדת מתירה ניאוף של גבר נשוי עם אישה נוספת, ואין זה משנה אם הוא נושא אותה כדת משה וישראל לגופה של מציאות זוהי בגידה באישה הראשונה. ולהמשך דבריך בעניין "בין אדם לחברו" נראה לי שאתה מדמיין את הדת כאילו יש לה פרוגרמה מוסרית ולא היא. דת יהודית אפילו מעבירה מסר מפורש שאסור להחזיר אבידה לגוי כדי שבני הקהילה לא יחשבו לעשות את "המצוות" מתוך מצפון אישי אלא מתוך ציות. עיין בפרק הראשון של ספרי "הדת קמה על יוצריה".
דעת – אמת
ולמרות זאת אני חילוני כי אינני יכול לשקר לעצמי ולהעמיד פנים שאני מאמין במה שאני לא מאמין בו. פילוסוף בשם אדמונד טיל אמר פעם -"מי שמאמין במשהו רק כי נוח לו להאמין כך אינו שונה מהותית ממי שרוצה כסף ולא אכפת לו איך ישיג אותו."
כשם שעל אדם דתי נדרש להתגבר ולחיות לפי עקרונותיו גם בחברה שצוחקת עליו ולועגת לאמונה שלו כך זה גם נדרש גם ממני, בהבדל אחד – לי אין את ה'גב' של הדת להצדיק את עקרונותי , הם שלי בלבד ואין לי מאחורי מי להתחבא.
עדו
דבר שני, כמו שמשתמע מדברי הקודמים אין לי מספיק ידע בדת וביהדות ע"מ לשפוט את הנימוקים שהבאת למשל בהקשר של היתר הניאוף. אמנם בדקתי לא לאשורו את עניין הנידה וכיום אין משמעות לנושא זה, היות שאין נוהגות הלכות טומאה וטהרה. כלומר קיימת בהחלט רגרסיה בענין ההקפדה ע"פ נוהלי שולחן ערוך, במיוחד בזרמים קונסרבטיביים יותר. בנוסף בכמו שהדגשתי בתגובתי הראשונה, הנני מודע לאיוולות התורה מחד, מספיקה את ההבדלה בינינו ובין שאר העמים כדי לשכנעני כי מדובר בגזענות פוטנציאלית (וזה נכון לכל דת כמובן) ולא צריך יותר מזה. משהנני טוען אמנם הוא שעל כל פנים האינטרקציה עם אנשים דתיים (מן הסתם יש מההפך הגמור) מוכיחה לי כל פעם מחדש את איכות ערכיהם גם במחשבה וגם בפועל משלצערי הרבה פחות אני מוצא בחברה החילונית. כלומר אם להיות כנה עם עצמי אצטרך להגיד כי "בממוצע" הם אנשים טובים יותר ואילו לא משנה העובדה שאולי הם כאלו כי הם יראי שמים ואחרת היו ההפך הגמור. החינוך שהרבה מקבלים הן מהבית והן במסגרות הפורמאליות פשוט ערכי יותר (גם בהקשר לסובלנות כלפי השונה) למרות הצביעות כביכול ליחס לגוי למשל בהלכה עצמה.
מצד שני ברורה לי העובדה שמלחמות למען קידוש השם הן כנראה הדבר ההרסני ביותר הקיים במסגרת האנושות לכל אורך הדורות וגם כיום, והחוסר הומניות כמו שכבר ציינתי שנובע מהדת עצמה.
על כל פנים הנני כעת לפני סיום לימודי ובקרוב גם בניית תא משפחתי ולכן נושאים מעין אלו חשובים לי מאוד ולכן קצת התפלאתי לתשובתך כי כבר הדברים שכתבת ברורים לי מכבר(וחמורים יותר).
איגור
אתה יודע על הציבור הדתי מהרהורי לבך.
אינך מכיר אותו.
לא לחינם עזבתי את הקהילה הדתית, לא בגלל שזו יצירה אנושית אלא בגלל שזו יצירה מתועבת הנוהגת בצביעות, אוטיזם וחסרי מצפון אנושי.
דעת – אמת
מסכים בהחלט עם מה שכתבת. אמנם שאלה לי אליך. מדוע אם כן אינך רואה סרטים פורנוגרפיים? אם סיבתך היא כי לדעתך זה פשוט לא ראוי כו' וכו' אז אתה בוחר לחשוב כך ואכן כפי שציינת אין לך מאוחרי מה להתחבא ואתה בוחר להמשיך להאמין בבחירתך כי נוח לך ללכת בעקבות מצפונך למרות הלהג מסביבתך כביכול. הרשה לי לשאול אותך מה ההבדל אז כי אחרי הכל אנחנו עושים מה שנוח לנו ונותנים נימוק לכל הוויתנו ע"מ ליישב את דעתנו?
כוונתי הייתה לא לשקר לעצמי ואולי להרוויח "הגנה" קהילתית גרידא,שהרי החזרה בתשובה לא מחייבת ניתוק מוחלט מן המצפון וקיום צווי ההלכה במלואם וכן אפשר לרקוד על שתי החתונות במידה מסוימת. ידידתי שהיא דתייה לדוגמא מתנדבת באיזשהו בית מחסה וכאשר בפעילות חברתית מסויימת נתבקשה ללחוץ ידו של עולה חדש מאתיופיה – היא אכן עשתה זאת למרות היותה שומרת נגיעה רק כדי לא לפגוע בכבוד האדם שמולה (שמא יחשוב שהיא נגעלת ממנו וכו').
גם אצלם, לפחות בחברה הדתית לאומית, יש שיקול דעת רב וייעוץ עם המצפון בניגוד להלכה גם בסיטואציות שהן לא פיקוח נפש וכדומה.
אם כן אני לא רואה סתירה בלהאמין במשהו כי רק נוח לי להאמין בו כביכול. הרי בדיוק כפי שציינת, אם אינני רוצה לראות סכין מוצמדת לגרון ילדי האם הדבר לא מצדיק צעדים למנוע אותו?
אני בטוח שיש הרבה אברכים ודתיים אחרים שהם בעלי מספיק בינה לא להסכים עם הרבה מן ההלכות למרות שהם מבצעים אותם על בסיס יום יומי כל עוד זה לא מזיק לאף אחד. מה רע בלהשתייך למקום כזה ובבוא האמת להאמין כי העשה את הדבר הנכון כשאעמוד למבחן המצפון?
איגור
כתבת – "הייתכן שאדם עם דעות מערביות יוכל להסתגל לחיים "סגפניים" שכאלו? […] האם הרצון לחיות בדרך הישר ובמסגרת שכזו על אף וויתור החופש יכול לתת נימוק ללכת בדרך שונה בתכלית מזאת שעליה התחנכתי?"
אינני מבין, מה באורח החיים הדתי, כפי שזה האחרון מתגלם בהלכה, מצאת כ"סגפנות" או כ"וויתור על החופש".
התורה אומרת: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך… ויום השביעי שבת… לא תעשה כל מלאכה…" .
אילו עמדה האסטרטגיה הדתית-יהודית על "סגפנות", "התנזרות", וכיו"ב – כי-אז צריכה היתה התורה לומר: "לא תעשה כל מלאכה". אלא שהיא אינה אומרת זאת. כל שהיא אומרת, "יום השביעי… לא תעשה כל מלאכה", ואילו "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך".
אין כאן התנזרות, כי-אם ריסון; לא התנזרות משגרת החיים האנושית יש כאן, כי-אם ריסון השתעבדותו של האדם לשגרת-חייו.
הוא הדין באשר לכל מערכת מצוות מורכבת. הכשרות, לדוגמא, אינה מגלמת התנזרות ממאכל ומשקה – אלו האחרונים צורך הכרחי בשגרת החיים האנושית – אלא הגבלת תחום המאכלים.
"זאת החיה אשר תאכלו… אך את זה, לא תאכלו…".
האסטרטגיה המתגלמת כאן הינה אסטרטגיה של מעורבות מרוסנת. הדת היהודית מעודדת מעורבות בכל תחומי החיים האנושיים, השגרתיים, אלא שהיא מרסנת מעורבות זו, באמצעות מערכות מצוות מורכבות, לשם ריסון השתעבדות האדם לשגרת-חייו, כאמור; זאת כדי להלחם בכל גילוי אפשרי של אלילות, בכל גילוי אפשרי של יחס חיובי קיצוני של האדם להיבט כלשהו של עולמו, בכלל זה לתחום כלשהו של החיים האנושיים. כך לטעמי.
ערן.
אני בן ונכד לחילוניים ומעולם לא הייתי קרוב להידקר. גם לא אחי או מכריי. היודע אתה כמה מהדוקרים הולכים לבית כנסת ביום כיפור, עם בגדים לבנים ? חלקם הולך גם בשבת בערב עם אבא לבית כנסת ואחרי הקידוש יוצאים למועדון. איפה אתה חי ?????
ערן: עכשיו אני מבין יותר על מקורות אמונתך. אני מניח שהם נובעים מהגישה של אסא כשר בספרו על יהדות ואלילות ועל הדת כמרסנת את האדם. נכון ?
הצדיק היהודי
כתבת – "עכשיו אני מבין יותר על מקורות אמונתך"
כמה פעמים אדרש להבהיר זאת? – אין לי אמונה! ואדרבא, לטעמי כל אמונה הינה פסולה ! (שכן, היא בגדר אלילות).
לגבי אסא כשר:
אכן הושפעתי מהגותו במידה זו או אחרת. לטעמי, היא מציגה יהדות אידאלית, בכל המובנים, ואע"פ שנראה כי איננה אפשרית לקולקטיב של שומרי-מצוות (ההמון יונק מ"שלא-לשמה"), לכל הפחות אפשרית לאדם כפרט.
ערן.
אולי בגלל זה ישעיהו ליבוביץ' מוזכר כאן במדור שוב ושוב. הוא היה בין הבודדים שלא ניסה לכפות את אמונתו החזקה על ההיסטוריה או המדע אלא ידע להפריד בין השניים.
עדו
'ערך' (במובן הליבובציאני), ו'אמונה' – אינם היינו הך. נראה כי בלבול יש כאן. אנסה להבהיר את הדברים.
[ הערה: להלן אדבר על 'ערך' אך ורק במובן הליבובציאני ].
כתבת – "… לכל אדם יש דבר שאותו ניתן לכנות 'ערך' כלומר אמונה במשהו שאינו יכול להסביר"
ישנה הבחנה יסודית, בין תחום העובדות ובין תחום הערכים. זה הראשון מתייחס למצוי; ואילו זה השני – לראוי.
יחסו של אדם אל התחום הראשון, יכול להתבטא בשני מישורים; המישור האחד – הכרתו את המציאות, קרי – ידיעה. המישור השני – אמונה, השערה שיש לאדם לגבי המציאות, שאינה נובעת מהכרתו ומניסיונו, והוא משווה לה מעמד של וודאות.
יחסו של אדם אל התחום השני, מתבטא בהכרעתו הרצונית לפעול ע"פ עיקרון מעשי זה או אחר.
התחום הראשון הוא עניין אינפורמטיבי, ואילו השני – נורמטיבי.
אמונה שייכת בתחום הראשון (שכן, היא מתייחסת אל תחום העובדות), ואילו ערך – בתחום השני.
על-כן, ערך איננו מגלם אמונה כלשהי, מעצם טיבו.
כתבת: "למשל אני בטוח שגם אתה וגם אני חושבים שעדיף לחיות מאשר למות (עובדה, שנינו לא התאבדנו נכון לעכשיו) , אבל אין לי שום הוכחה שזה כך אני מגיע לנקודה שבה אני 'מאמין' שכך הוא הדבר וזהו, סוף פסוק"
דבריך אינם ברורים כלל וכלל. מה פירוש "…חושבים שעדיף לחיות מאשר למות"? זהו פסוק חסר-מובן. כל שיכול אדם לומר, שהוא רוצה לחיות.
'הוכחה' איננה מתייחסת למה שראוי להיות – האם יש לחיות או למות? – ולמעשה זו אינה שאלה אובייקטיבית, ככל השאלות הנורמטיביות, שהן שייכות בתחום הפרט, ותוּ לא. או במילים אחרות – הן שאלות סובייקטיביות.
אלא, 'הוכחה' מתייחסת אך ורק למצוי, למה שנתון לנו, שכפוי על הכרתנו לדעת, אילו אנו מבינים אותו.
כתבת: " לעומת זאת אירועים היסטוריים, עובדות מדעיות ומצבים חברתיים אינם ערכים, הם דברים מוחשיים שיכולים להיות אמיתיים או לא"
נראה, לכאורה, כי בדבריך מובלעת הנגדה בין "אירועים היסטוריים, עובדות מדעיות" וכו', ובין "ערכים".
למעשה, הנגדה כזו כלל לא תיתכן, שהרי "אירועים היסטוריים" או "עובדות מדעיות" שייכות בתחום אחד, ואילו "ערכים" שייכים בתחום אחר; המדובר בשני תחומים שונים מהותית.
כתבת: " אני יכול להאמין שכיהודי עלי לשמור מצוות, אבל האם מעמד הר סיני התרחש או לא? את זה צריך לבדוק ואם אין מספיק הוכחות אז זה סיפור יפה ותו לא"
ראשית-כל, מה פירוש "כיהודי עלי לשמור מצוות"? לא ברור. נראה כי יש להפוך את סדר הדברים: "כשומר מצוות אני יהודי (בצורה הדתית)". הלא המערכת המגובשת של המצוות, קרי – ההלכה, היא הקובעת "מיהו יהודי".
שנית – אם מעמד הר סיני התרחש בהיסטוריה האנושית אם לאו – זו שאלה חסרת משמעות דתית, לטעמי.
ערן.
לגבי האמונה זה כבר מעניין – אתה בא כאן "בהפוך על הפוך" על משנתי שלי כפי שפרסתי במאמר "על האמונה" בו טענתי שאיני מאמין. אבל אני חילוני ולא דתי. זה מעניין. אני מסכים אתך לגבי הגדרותיך את האמונה והערכים וההבדל ביניהם.
עמית הצדיק
ייתכן ולא התבטאתי במדויק בהקשר לסיגוף. בדיוק השקפת הריסון שציינת שטמונה בקיום צווי התורה היא היא הגורם לדעתי לסדר הערכי והאנושי שאני מוצא בחברה זו. עדיין אמנם מעבר לחיים שכאלו לא מן הנמנע שיש מידת "הקרבה" – בכל זאת כפי שציינת קיימות מצוות מורכבות וזה הסיגוף שהתכוונתי אליו (לא במובן הפיזי דווקא).
בהקשר להתיחסותך לדבריו של עדו, לא ברורה לי הפרדה כזו בין ערכים לאמונה (קטונתי אמנם לדעתי יש בדבריו של ליבוביץ' הרבה סתירות) ולא ברור לי למשל אם כפרט אינני מאמין שהתרחש מעמד הר סיני וכיוצא בזה אבל כן בוחר את ערכי כיהודי ומקיים מצוות (בהקשר למה שיוסי כתב) ובעת תפילה מציין "עובדות" דתיות כביכול אודות העם ואלוהיו שאינני מאמין בהם בעצמי – האם אין כאן סתירה?
יוצא איפה שאהיה צבוע מאין כמותו, כי "הריסון" לחיי אותו אני רוצה נובע מהתועלתיות (אתם יכולים לקרוע לה ערכים זו עדיין תועלתיות) והתפיסת טרמפ הזו ע"ח הדת כאשר כל הוויתה של האחרונה באה לשרת את האל ותו לא, מחייבת אי הפרדה בין ערכים לאמונות.
ייתכן ולא הבנתי את הנושא כליל אמנם אינני יכול להתעלם מכך שיש פה סתירה.
איגור
כתבת – " …לא היה ברור מי קובע לך מהו חילול שבת אבל מהדוגמה שנתת נראה כי חז"ל והרבל'ך די קובעים לך מהו "חילול שבת" "
לא-מובן, מדוע לא היה ברור מהו הקובע עבורי את המושג "חילול שבת". מס' פעמים ציינתי כי הנני מקיים אורח-חיים דתי. זה האחרון מגלם את המערך ההלכתי, הקובע, בין היתר, את הדפוס המעצב של השבת, ומכונן את התוכן הדתי של המושגים הרלבנטיים, כדוגמת מושג ה"מלאכה". ההלכה מכוננת את התוכן הדתי של המושג "עשיית מלאכה בשבת", וקובעת אותו כ"חילול השבת", קרי – כהתנהגות בניגוד לדפוס המעצב של השבת, ע"פ ההלכה.
כתבת: "נראה כי, בדומה ליוסי, אתה מקבל את חז"ל ואת ההלכה שנקבעה במהלך הדורות כמחייבים אותך-פרט למה שלא "נראה לכם" (בניסוח גס…) ושאתם מכנים אותו מצוות התלויות בזמן או פגיעה בזכויות אדם או הומניזם"
כפי שהבהרתי מס' פעמים – אני מקבל את ההלכה, פרט למקומות בהם יש דופי מוסרי, שכן, במקומות אלו אין שום ביטוי לערכיי הדתיים.
לבסוף כתבת: "לגבי האמונה זה כבר מעניין – אתה בא כאן "בהפוך על הפוך" על משנתי שלי כפי שפרסתי במאמר "על האמונה" בו טענתי שאיני מאמין. אבל אני חילוני ולא דתי…"
לא קראתי את מאמרך. מכל מקום, לגבי הסיפא של דבריך – אין קשר הכרחי בין דת ובין אמונה. ולא זו בלבד, אלא שפסילתי את האמונה אינה נובעת אלא מתוך עולמי הדתי. במלים אחרות – אני פוסל את האמונה כדופי דתי.
—
איגור,
אנסה להתייחס לכל עניין בדבריך בנפרד.
כתבת – "עדיין אמנם מעבר לחיים שכאלו לא מן הנמנע שיש מידת "הקרבה" – בכל זאת כפי שציינת קיימות מצוות מורכבות וזה הסיגוף שהתכוונתי אליו (לא במובן הפיזי דווקא)"
ראשית-כל, מצוות מורכבות אינן דורשות "הקרבה" (במלוא מובן המלה); זו אינה האסטרטגיה שעליהן הן עומדות, כפי שהראיתי; אילו היו דורשות כן, כי-אז היה להן לגלם אסטרטגיה של התנזרות, אלא שאין אנו מוצאים מערכת מצוות מורכבת המביאה אדם להתנזרות.
כל שהן דורשות, הוא מידה הגונה של ריסון עצמי.
שנית – מה פירוש "סיגוף שלא במובן הפיזי"?
כתבת: "לא ברורה לי הפרדה כזו בין ערכים לאמונה…"
עיין שוב בדבריי לעיל אודות ההבדל היסודי-מהותי בין תחום העובדות ובין תחום הערכים, שבעוד האמונה מתייחסת לתחום העובדות, קרי – התחום האינפורמטיבי ("המצוי"), הערך מתייחס לתחום הנורמטיבי ("הראוי").
העובדות נתונות וכפויות על כל בר-דעת המבין אותן, ואינן מחייבות את האדם לשום מעשה. ואילו ערכים, האדם בוחר לעצמו, בכוח רצונו, והם המחייבים אותו לצורת-חייו.
כתבת: "…לא ברור לי למשל אם כפרט אינני מאמין שהתרחש מעמד הר סיני וכיוצא בזה אבל כן בוחר את ערכי כיהודי ומקיים מצוות (בהקשר למה שיוסי כתב)…"
כאן יש להבין מה פירוש "ערכי כיהודי", בהקשר של מעמד הר סיני. ערך איננו מגלם ידיעה ו/או אמונה כלשהי, בין לגבי הטבע בין לגבי ההיסטוריה ובין לגבי כל תחום אינפורמטיבי.
מעמד הר סיני, גם אילו התרחש בהיסטוריה האנושית, אינו מחייב אותך כלל לקיים מצוות. כל שיכול לחייב אותך, הוא אתה עצמך; ר"ל, הכרעתך הערכית, העומדת על רצונך, לקיים מצוות.
כתבת: "…ובעת תפילה מציין "עובדות" דתיות כביכול אודות העם ואלוהיו שאינני מאמין בהם בעצמי – האם אין כאן סתירה?".
נושא התפִלה הוא מורכב. למעשה, אין כל הכרח לתת את הדעת אל נוסח התפִלה. החשוב הוא, לטעמי, משמעותה של התפִלה, כביטוי לשפלות רוחו של האדם, והיותה משום מכשול על דרכו לתת לעצמו מעמד עליון, להפוך עצמו אליל.
כתבת: "יוצא איפה שאהיה צבוע מאין כמותו, כי "הריסון" לחיי אותו אני רוצה נובע מהתועלתיות (אתם יכולים לקרוע לה ערכים זו עדיין תועלתיות)"
אילו הריסון הדתי לחייו של אדם, אינו נובע אלא מן התועלתיות, כי-אז אינו אלא בגדר עובד-עצמו. המדובר בכינונה של אלילות, ע"ז, ועל-כן פסול הדבר בעיניי.
לבסוף כתבת: "…והתפיסת טרמפ הזו ע"ח הדת כאשר כל הוויתה של האחרונה באה לשרת את האל ותו לא, מחייבת אי הפרדה בין ערכים לאמונות"
ראשית-כל, אינני מבין על איזו "תפיסת טרמפ" הינך מדבר. מי ש"תופס טרמפ ע"ח הדת", אינו מקבל אותה כצורת-חייו.
שנית – "הוויתה של הדת" באה להרבה דברים, מבחינה היסטורית. אלא שלא בזה עסקינן; אנו עוסקים במקומה ובמשמעותה האפשריים של הדת בחייו של אדם, דברים שאינם תלויים במקומה ובמשמעותה אצל יהודים אחרים, במציאות ההיסטורית, או אפילו במציאות-ימינו.
משמעותה של הדת וטיבה תלויים בעיני המתבונן. הדת נתפרשה ומתפרשת בדרכים שונות, אצל בני-אדם שונים, בין אלו הלוקחים בה חלק, בין אלו שאינם.
אשר להפרדה בין ערכים ואמונות – דומני כי הרחבתי די בנושא זה.
ערן.
אני מבין את הלך רוחך, מכיוון שלפעמים אני תוהה לגביו בעצמי. כאתיאיסט גמור, יש לי משפחה מורחבת דתית לאומית, וכבר לא פעם תפסתי את עצמי אומר "נכון שהאמונה שלהם שקרית מהיסוד, אבל אולי באמת לנוכח המצב בארץ כדאי לגדל דווקא בציבור הזה ילדים."
על פניו – ואני אומר זאת על סמך ניסיוני בלבד – ניכר באמת כי דתיים לאומיים הם אנשים "תמימים " יותר. פחות חומרניים, פחות צרכניים, פחות מקללים, פחות משתכרים, פחות צועקים, פחות שמים דגש על אופנה, פחות אלימות בבית הספר, יותר מטיילים, יותר אוהבי טבע, יותר נכונים לעזור לזולת, יותר בעלי מודעות קהילתית, פחות חשדניים. שוב- זוהי ההתרשמות שלי על סמך ניסיוני האישי. וכמובן שאני מודע גם ללא מעט רוע בציבור זה, אולם רוע קיים בכל מקום ומה שחשובה היא הסטטיסטיקה.
אולם השאלה שצריכה להישאל היא אחרת – האם כל הדתיים כך?
והתשובה היא לא.
יפה אמרו פה שלא חסרים חובשי כיפות שדוקרים במועדונים. כלומר עארסים מסורתיים, שאומנם שומרים כשרות ושבת, אבל אין להם שום דרך ארץ. וגם בעולם החרדי לא חסרה אלימות, שאני משוכנע שאם היה הציבור הזה מציג את אותה השקיפות של הציבור החילוני, היה ברור לכל שהכביסה המלוכלכת שלו לא פחות מלוכלכת.
פעם קראתי שאלה שהציג אדם דתי: "כיצד אתם מסבירים את העובדה שהעם היהודי הוציא כל כך הרבה זוכי פרס נובל"- והתשובה הקולעת שנענתה לו הייתה : "שמת לב שכל אותם היהודים הם במקרה אשכנזים??" הרי אם הייתה זו "הדת"- אז כלל העדות אמורות היו להפיק גאונים… אז כנראה שמדובר במשהו אחר.
לא הלימוד המעמיק בסוגיות תלמודיות כגון "השור שנגח את הפרה" הוא שהוליד את הגאונים, אלא דווקא השילוב בין מסורת שמעודדת כושר למידה (שאת זה כן אזקוף לדת), עם מאפיינים אחרים- יש שיאמרו תרבותיים מערביים, יש שיאמרו גנטיים…
על כן תשובתי אליך היא שעליך לבודד מה אתה אוהב בציבור הדתי לאומי, ולראות האם אלה באמת קשורים לדת – כלומר האם הם נמצאים בכלל הזרמים ביהדות, ונוסף על כך, רק ביהדות ולא בשום מקום אחר.
אני מסכים שנורא קל לבנות קהילה ובעיקר קהילתיות סביב בתי כנסת, אשר אצל הרפורמים לצורך העניין, הפכו למרכזים קהילתיים לכל דבר.
אם רצונך להנחיל לילדיך דרך ארץ, לא חסרות תנועות נוער שמספקות את הסחורה. מספקות מודעות חברתית, מלמדות להתנער מצרכנות, ומעודדות תרומה קהילתית.
אם רצונך בתמימות של ההתנחלויות פשוט אל תגור בעיר. העתק מקום מגוריך למושב קטן, ולא חסרים כאלה, בהם ילדים עוד משחקים בחוץ ויש אווירה קהילתית.
וחשוב מכל, אל תחיה באשליות שהחילוניות טומנת בחובה משהו אחר מלבד העדר דת. החילוניות מעידה שאינך דתי- את החלל התרבותי עליך למלא בעצמך. אמת ונכון, יש ה מ ו ן עארסים שבעבורם הרב הוא אולי הפתרון היחיד. וזה עצוב נורא. אבל "חילוני" שגדל בבית אוהב, שחינך לכבוד לזולת, מוסר, דרך ארץ, נימוס, חשיבה עצמאית, ריסון האגו, התייחסות לחומרנות בפרופורציות הראויות, וכו – חילוני כזה מלכתחילה לא יחפש להידקר במועדונים. הוא יהיה עסוק מדי בתחרויות ניווט, שנת שירות, ומוזיקה.
כל המעלות בציבור הדתי הן מעלות אשר נולדו בתוך ההווי של הציבור הזה כציבור- אולם הן אינן קשורות לדת היהודית כ-"דת".
יוני
ברצוני לתקן את נוסח הסיפא של תגובתי לדבריך, שכן נפלה בו טעות:
"…אין קשר הכרחי בין דת ובין אמונה. ולא זו בלבד, אלא שפסילתי את האמונה אינה נובעת כי-אם מתוך עולמי הדתי. במלים אחרות – אני רואה באמונה דופי דתי".
ערן.
הכי קל אני מניח להישאב להשקפה כזו או אחרת ואפילו שתהיה רומנטית. אמנם החיים מוכיחים אחרת וכי התהיה האין סופית במבוכי הנפש אף פעם לא נגמרת באמת – אחרת כבר לא נהיה אנשים חושבים – וזה מסוכן.
אגלה לכם סוד אישי קטן – בצעירותי היה לי חלום לקפוץ לכביש ולהציל ילדה – תחושת אושר עילאית רק במחשבה על כך אבל זו הדרך הקלה כמובן. כך גם בהקשר לקו הדק בין אמונה ומציאות לדעתי והמבין יבין.
ושוב תודה לכולכם (-:
איגור