באואר עובר פרק פרק וחושף לא רק את הלכות הריגת הגוי בהן עוסק הספר, אלא גם את הלכות הריגת אזרחים יהודים מבית, אשר במצב מלחמה אינם מיישרים קו עם המאבק המלחמתי, ומעיזים להוריד את מוראל העם בדברי ביקורת – כלומר "שמאלנים".

ולהלן הציטוט:

"מתי מותר להרוג יהודים המסייעים לגויים במצב זה? "נהרג מי שמוסר ממון של ישראל לגויים, כיון שמסירת ממון מובילה לסכנת נפשות" (עמ קפ"ד).

כלומר, אם ממשלת ישראל משלמת כסף לרשות הפלסטינית בגין חובות מסוימים או עבור שירותים כלשהם או על פי הסכמים כאלה או אחרים, היא חייבת מיתה, כל שר בה, לא פחות. הם מסתמכים על הרמב"ם, האומר ש"מותר להרוג המוסר (ממון כנראה, י"ב) בכל מקום ואפילו בזמן הזה שאין דנין דיני נפשות, ומותר להורגו קודם שימסור…וכן המוסר אפילו ממון קל של ישראל ביד נוכרים… מיתתו (מתחייבת, י"ב)" (שם). קל וחומר לגבי גויים בעת מלחמה. "גם חייל בחיל הרפואה של האויב נחשב רודף… גם אזרח שמסייע ללוחמים נחשב רודף ומותר להורגו" (שם).

חוקי המלחמה של האג הם דיני גויים ואינם נחשבים. "כל אזרח במלכות שנגדנו, שמעודד את הלוחמים או מביע קורת רוח ממעשיהם, נחשב רודף והריגתו מותרת. וכן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו" (עמ' קפ"ה). כלומר, לא רק כל אזרחי האויב, אלא גם בצד שלנו כל מי שמחליש את הצד שלנו בדיבור או מביע ספקות חייב מיתה. "אין צורך לדקדק ולבחון האם ברגע זה ממש הוא מסייע בפועל לרדיפה נגדנו" (עמ' קפ"ו-קפ"ז), הם כותבים. השלטון הגרמני במלחמת העולם השנייה הוציא תקנות וחוקים כאלה בדיוק לגבי האוכלוסייה הגרמנית, ואלפים רבים של אזרחים גרמנים שילמו על כך בחייהם. "

חשוב לציין שעל אף שהסקירה של באואר מקיפה מאוד, וניכר כי הוא בקיא ביותר במקורות ההלכתיים, הוא נוטה לסייג את הנאמר בספר כ"דעתו של הימין הקיצוני", ובשום מצב אינו משייך את הנאמר ליהדות כולה. הביקורת כולה מופנית אך ורק כלפי כותב הספר, ולרגע לא מצוין הקשר לעולם התרבותי שהצמיח את תפיסת עולמו – הדת היהודית.

את המאמר ניתן למצוא כאן:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/220/777.html

יוני