התורה מסיני?

מעשה הנוכלות הגדול ביותר, שנתן כח ועצמה בידי חכמינו, מר"נינו ובידי שאר "הצדיקים הגדולים" הנה הקביעה: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע… וכך הלאה, עד לאנשי כנסת הגדולה" (מסכת אבות פרק א', משנה א').

ראשית נאמר שאם נתנה תורה, לא היה זה בסיני אלא בחורב, ראה:

–   דברים: ד', ט' ואילך

–   דברים: ה', ב' ואילך

–   מלכים א': ח', ט'

–   מלאכי: ג', כ"ב

–   תהלים: ק"ו, י"ט

–   דברי הימים ב': ה', ו'

כלומר:­ עם ישראל, עד לחורבן בית ראשון, האמין שתורה נתנה בהר שמקומו אינו ידוע. ותורה זאת נשתכחה מישראל (סוכה כ', ע"א) ויש אומרים: שבגלות נבוכדנאצר נשרפו כל! ספרי התורה ועזרא הנביא שאל את אלהים מה עליו לעשות וזה ציווה אותו לכתוב את התורה מחדש!!! ("חזיונות עזרא שאלתיאל" – ספר חיצוני)

היות ועזרא לא יכול היה לדעת מה היה כתוב בתורה, וזאת משום שנולד הרבה עשרות שנים אחרי שנשרפו כל ספרי התורה – הוא חיבר תורה משלו!. הוכחה?: עד שקרא עזרא את התורה באזני העם: "וימצאו כתוב בתורה, אשר צווה יהוה ביד משה, אשר יישבו בני ישראל בסוכות… כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן… עד היום ההוא" (נחמיה ח', י"ג-י"ח). כלומר כ-700 שנה!!! לא ישבו בסוכות וכך גם לא חגגו את הפסח. (מלכים ב' כ"ג, כ"ב).

את הרעיון שתורה נתנה בסיני קיבל עזרא ממזמור ס"ח בתהלים. מזמור זה הוגדר כ"סתום" ע"י כל פרשנינו – עד שקם לנו פרופ' ישראל קנוהל ומפרשו פרוש הגיוני, המסתמך על ההיסטוריה המתועדת (ראה ספרו: "השם").

תהלים ס"ח

פסוק ח':         "אלהים בצאתך לפני עמך                בצעדך בישימון סלה

פסוק ט':         ארץ רעשה                                        אף שמים נטפו

                        מפני אלהים!, זה סיני!                    מפני אלהים, אלהי ישראל

ואותו סיני אינו אלא סין, שהוא אל הירח הבבלי והוא האל הראשי של אור וחרן (מוצאו של אברהם אבינו). ואיזה הר בחר סיני אלהי ישראל לשבתו נצח? את הר צלמון, – ההר בבשן שיורד בו שלג, שהיום אנו קוראים לו חרמון (שם, שם, ט"ו-י"ז) והוא הר מושבם של אלי בבל.

­היות ותורה שבעל פה עברה מפה לאוזן, עד שהועלתה על ספר, זכו "גאונים" שלא תמיד היו חכמים וחלקם אף היו מופרעים מסוגים שונים -(כמאמר הרמב"ם: מה רב עיוורון הבורות! אילו אמרת לאיש מאלה הטוענים שהם "חכמי ישראל" שהאלוה וגו'". – מורה נבוכים, החלק השני, פרק ו')  -שדברי נבלה שלהם ישמרו לנצח בספרי קודשנו. למשל:

–   "קול באשה ערווה", או "כל המסתכל באצבע קטנה של אשה, כאילו הסתכל במקום התורף" (ברכות ע"ד, א')..

–   "יש ליזהר שלא ילך איש בין שתי נשים ולא בין שני כלבים או שני חזירים".

ויש עוד הרבה נבזויות כאלה, – שאמרו אולי סוטי מין ואולי הומוסקסואלים – שמצאו מקומם בתלמוד.

ברור שדתנו היום שונה ממה שהיתה פעם. אז הייתה דבורה הנביאה וחולדה הנביאה. רות המואביה – סבתא רבה של דוד ואסתר מושיעת עמנו. ואחת, מרים אחות משה – ששרה בקול ערווה: "שירו ליהוה כי גאה, גאה…" (שמות ט"ו, כ"א). ושבח על מעשה זה נתן בתורה!!!

היינו פעם עם נורמלי, כאשר לא היו עדיין "חכמים להרע" בקרבנו.