סיפור ראשיתו של עם ישראל – פרק ב'

בספרו "מאין באנו" טוען פרופ' ישראל קנוהל שראשיתו של עם ישראל הנה במיזוגן של שלוש קבוצות:

– קבוצת עולי (או פליטי) חרן.

– קבוצת הכנענים, תושבי הארץ הקדומים.

– קבוצת שבט לוי שעלתה ממצרים.

בספרו "השם" ("דביר" תשע"ב, 2012) הוא עוסק בקבוצת עולי חרן, כאשר הוא מסתמך על מזמור ס"ה בתהילים. מזמור זה סתום למדי, כך כאשר קנוהל נעזר במאורעות היסטוריים ידועים – מתקבלת מסכת סבירה.

כזכור מוצאו של אברהם אבינו באור כשדים: "ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט… ואת שרי כלתו, אשת אברם בנו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען. ויבואו עד חרן וישבו שם… וימת תרח בחרן" (בראשית יא, לא-לב).

"ויאמר יהוה אל אברם: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (שם, יב, א).

קצת היסטוריה: בסביבות שנת 1268 לפנה"ס עולה שלמנאסר הראשון, מלך אשור, על ממלכת מיתני שמרדה בו. אור וחרן נהרסות ו"עברים"* מתושבי חרן נמלטים ממנה צפונה. הם חוצים את המדבר הסורי ומגיעים לגולן שהוא האזור הראשון שאליו יכנס הצועד בנתיב הקדום מחרן דרך דמשק לכנען.

אותם "עברים" מתיישבים בגולן ועוסקים, כנראה, ברעיית צאן, כפי שאפשר להבין מהפסוקים כב-כד בתהלים ס"ח: "אך אלהים ימחץ ראש אויביו… למען תמחץ רגלך בדם לשון כלביך מאויבים מנהו" (לרועים יש כלבים).

בשנת 1209 לפנה"ס (בערך) עולה מרפנתח המצרי על כנען המתמרדת וכפי שנחרת במצבתו, הוא הורס את גזר, את אשקלון ואת ינועם (במזרח ים כנרת) ומשמיד את ישראל!!!. אותו מרנפתח הנו בנו של רעמסס השני, ששלט בכנען וגם בגולן ושמו נשאר נטוע בזכרונם של אותם עברים,שאף העבירו אותו לצאציהם.

אלא שהעובדות שונות, כנראה, מהכתוב על המצבה: צבאו הוכה ע"י "ישראל" ומרכבותיו טבעו ב"ים-סוף" – שהוא אגם החולה! (אין "ים" אחר שגדל לידו סוף).

* "עברים" – אלה הנם מבני שבטים שמיים שאותם מכנה שלמנאסר "אחלמו". לדבריו הוא שחט אותם ככבשים.

פסוקים רבים מאותו מזמור (תהלים סח) מתארים את נצחון ישראל:

פסוק ה' – שירו לאלהים, זמרו שמו. "סולו לרוכב בערבות". – בשירים הכנעניים, שנתגלו באוגרית, בא ביטוי זה ככינוי לאל בעל. משמע שבעל הנו האל המושיע ואלהים "החליפו" בשלב מאוחר יותר, כפי שיסתבר להלן.

פסוק ח' – "אלהים בצאתך לפני עמך, בצעדך בישימון סלה, ארץ רעשה אף שמים נטפו, מפני אלהים זה סיני". – סין היה האל הראשי של הערים אור וחרן שמהן הגיע אברהם. אנו "עיברתנו" אותו ל"סיני" על משקל שדי. משני פסוקים אלה מסתבר שאנו עדיין בתקופה האלילית ועדיין לא שמענו על אלהים אחד.

פסוק יג' – "מלכי צבאות ידודון, ידודון ונוות בית תחלק שלל". –מלכי הצבאות מדדים ונמלטים ובנות ישראל אוספות שלל.

פסוק יד' – "אם תשכבון בין שפתיים"= בין משפתיים – רמז לגדרות צאן. (שופטים ה, ט"ז): "למה ישבת בין המשפתיים לשמוע שריקות עדרים?"

פסוק טו – "בפרוש שדי מלכים בה, תשלג בצלמון". – בשעה שהמלכים התפרשו (התפזרו) ירד שלג בצלמון. (שמו של חרמון במקרא). ראה גם יהושע י"ג, יא: "וכל הר חרמון וכל הבשן".

פסוק טז – "הר אלהים הר בשן… ההר חמד אלהים לשבתו". – הר חרמון היה מושבם של אלי בבל.. (בעל, סין ואחרים).

פסוק לג – "ממלכות הארץ, שירו לאלהים… לרוכב בשמי שמי קדם" – ביטוי מקביל ל"רוכב בערבות" לעיל.

ומוסיף קנוהל ואומר: מזמור תהלים ס"ח הנו האבטיפוס לשירת דבורה" שנכתבה כמאה שנים לאחריו: 1100_+ לפנה"ס) ולשירת הים שנכתבה בימי שלמה (980+ לפנה"ס) והיא מתארת למעשה את "עבדות שלמה" (מלכים א', ה' כד-ל):: "ויעל המלך שלמה מס מכל ישראל ויהי המס שלושים אלף איש. וישלחם לבנונה, עשרת אלפים בחודש, – חליפות. חודש יהיו בלבנון, שנים חודשים בביתו… ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר, לבד משרי הנצבים לשלמה אשר על המלאכה, שלושת אלפים ושלוש מאות הרודים בעם העושים במלאכה…").

* שופטים ה', ה: "הרים נזלו מפני יהוה, – זה סיני, מפני יהוה אלהי ישראל".

לאחר מות שלמה (925-850) נוצרת המסורת על יציאת מצרים, כאשר המסע במדבר הסורי הופך להיות המסע בסיני ועבדות שלמה לעבדות פרעה (כאשר בזכרון הקולקטיבי ישנו מלך מצרי – רעמסס השני שגם אותו עבדו).

גם פרקי תנ"כ מסוימים אינם, לדעת קנוהל, אלא סיפורים שנכתבו בתקופה מאוחרת. למשל:

– סיפור בלעם נכתב בימי עומרי מלך ישראל 880-850.

– סיפור אהרן ועגל הזהב נכתב כנגד פולחן העגל שהנהיג ירבעם בבית אל.

ומסכם קנוהל: מארבע השירות: תהלים ס"ח, ברכת משה, שירת דבורה ושירת הים צמח הסיפור המקראי על ראשית עם ישראל. אלא שהסיפור על עבדות מצרים ויציאת מצרים הינו מיתוס שנבנה על המסע במדבר הסורי והמלחמה במרנפתח, שמרכבותיו טבעו באגם החולה.

הערות שלי:

1) בשירת האזינו נאמר: בהנחל עליון גויים בהפרידו בני אדם".

יצב גבולות עמים למספר בני ישראל."

כי חלק יהוה עמו יעקב חבל נחלתו

(דברים לב, ח-ט).

*) בתרגום השבעים ובמגילות קומראן נאמר "למספר בני אלהים".

2) בברכת משה (דברים לג, כד, כה) נאמר: ולאשר אמר… ברזל ונחושת מנעלך".

קשה להאמין שמשה ידע כבר ברזל מהו, שהרי יציאת שבט לוי ממצרים התרחשה כנראה בשנת 1208 לפנה"ס ותקופת הברזל תחילתה בשנת 1200 לפנה"ס.

גם בבראשית ד' כ"ב אנו מוצאים: "וצילה גם היא ילדה את תובל קין, לוטש כל, חורש נחושת וברזל". – מה שמראה שספור בראשית הועלה על הכתב מתי שהוא בתקופ0ת הברזל או לאחריה. עד אז הוא עבר, כנראה, מפה לפה עד שקיבל את צורתו הסופית.

לסיכום:

יציאת מצרים, כפי שהיא מתוארת בתורה, לא הייתה ולא נבראה, כי:

1) לא יתכן שכשניים וחצי מיליון איש*, מתוך אוכלוסיה של כשבעה מיליון, יקומו ויעזבו את מצרים והדבר לא יוזכר בכתובים כל שהם.

2) לא יתכן ש-2.5 מיליון איש (וצאנם ובקרם) ינדדו 40 שנה במדבר שאין בו מים, פרט למספר מעיינות עלובים ודבר אינו צומח בו.

3) לאחר מלחמת ששת הימים (1967), כשכל מדבר סיני היה בידינו חיפשו חוקרים סימן כל שהוא להמצאותה של אוכלוסייה עצומה כל כך בעבר ולא מצאו דבר. אפילו לא קברים.

דברים אלה מאששים את התיאוריה של פרופ' קנוהל.

* כשש מאות אלף רגלי. – הגברים לבד מטף (שמות יב, לז). כפול בארבע, והרי לך 2.5 מיליון.