שלום אריאל,

עניין אותיות קטנות בתנ"ך מוזכר בתלמוד אך אין לנו מסורת ברורה לגביו ובעלי המסורה חלוקים בניהם. כך למשל יש מסורת שכל האותיות של האלפבית מופיעות כאותיות גדולות בכל בתנ"ך (תורה נביאים וכתובים) כלומר, אות אלף גדולה ולאחריה ב גדולה וכך הלאה עד תיו. לעומת מסורת זו יש מסורת אחרת שבתורה עצמה בלבד יש אותיות גדולות לפי סדר האלפבית מ א-ת. משמע פער גדול יש בין מסורה למסורה. הנה כך נכתב באנציקלופדיה התלמודית: "במסורה גדולה קבעו שבכל התנ"ך נמצא א"ב שלם של אותיות גדולות … ויש שכתבו שבתורה בלבד יש א"ב של אותיות גדולות" (אנציקלופדיה תלמודית כרך א, אותיות) ראה שם את ההבדלים המצויים וכפי שאתה מבין הם גדולים.

אתן לך דוגמה נוספת להבליהם: בנוסח מגילת אסתר, הנמצא אצלנו, בין השמות של עשרת בני המן יש שלוש אותיות זעירות; ת. ש.ז. לטענת מקצת מהוזי האמונה אותיות קטנות אלה; ת, ש, ז, מציינות תיארוך של אירוע היא שנת תשז. כך שהן מנבאות שבשנה זו יתלו רשעים נוספים וכך קרה בדיוק שנתלו עשרה נאשמים במשפט נירנברג (עד היכן מגיע שיגעונם). מלבד הדבר שהם תרים אחר ארועים ונוברים בתנ"ך למצוא מקבילות כאילו שהמציאות מפרשת את המקרא אלא שהוזים אלה התעלמו מגירסאות אחרות. למשל התלמוד התעלם לחלוטין משלושת אותיות קטנות אלה והזכיר דווקא אות גדולה באות ואו של השם ויזתא ובלשונם: " אמר רבי יוחנן: וי"ו דויזתא צריך למימתחה בזקיפא כמורדיא דלברות" (מגילה טז ע"ב). ולדעת כמה מפוסקי המסורה, בתקופה מאוחרת מהתלמוד, יש מסורת אחרת מה הן האותיות הקטנות, הנה כך נאמר במדרש: "רי"ש של פרשנדתא קטנה" (אוצר המדרשים (אייזנשטיין), רבי עקיבא, עמוד 432), וזה לא נמצא בכלל שלושת האותיות הקטנות. ולדעת המימוניות: "שי"ן ותי"ו של פרשנדתא קטנות וא' גדולה וי"ו דויזתא ארוכה וזי"ן קטנה" (הגהות מיימוניות, הלכות מגילה, פרק ב, הלכה יב). ולדעת אחרים: אל"ף שבפרשנדתא קטנה, דפרמשתא גדולה, ויש אומר היפך". (ראבי"ה ח"ב – מסכת מגילה, סימן תקמח). ללמדך שמנהג שלושת האותיות הקטנות אינו מוסכם ורק בתקופה מאוחרת התקבל.. עיין עוד בתשובתנו: "נבואת תליית הנאשמים במשפט נירנברג".

עכשיו אבאר לך כיצד התפתלותם של אנשי האמונה, הופכת אותם למגוחכים יותר.

ראשית נביא את הבדלי הנוסח בין מה שכתוב בתלמוד לנוסח שלנו כפי שציינו "בקונטרס מספר תשע":

בתלמוד כתוב: [האות] "וא"ו (ויקרא יא)[של המילה] דגחון – חציין של אותיות של ס"ת" .

ואילו בנוסח שלנו: האות האמצעית של ספר התורה היא אות א' במילה הוא לה' (ויקרא ח' כח). נמצא שיש פער של שלושה פרקים, שהם כ- 94 פסוקים ואלפי אותיות בין ספר התורה של תקופת התלמוד לבין ספר התורה של ימינו!

וכיצד מיישבים מי שאמונתם קודמת לתבונתם? שכוונת התלמוד שהאות ואו של גחון היא אמצע האותיות הגדולות והקטנות.

מלבד מה שהבאנו לעיל שאין מסורת ברורה בכתיבת אותיות גדולות וקטנות, ראה איך הם משבשים את הגמרא הערוכה:

נביא את כל הקטע בגמרא:

"לפיכך נקראו ראשונים סופרים – שהיו סופרים כל האותיות שבתורה, שהיו אומרים: וא"ו דגחון – חציין של אותיות של ס"ת…בעי רב יוסף: וא"ו דגחון מהאי גיסא, או מהאי גיסא? א"ל: ניתי ס"ת ואימנינהו! מי לא אמר רבה בר בר חנה: לא זזו משם עד שהביאו ספר תורה ומנאום? א"ל: אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן " (קידושין ל ע"א).

תרגום: הטעם שהדורות הקדומים נקראו בשם "סופרים" משום שהיו מונים וסופרים את מספר האותיות הנמצאות בספר התורה. לאחר שספרו מצאו שהאות "ואו" מהמילה גיחון היא אמצעית האותיות. שאל החכם רב יוסף (הוא הבין שמספר האותיות שבכל ספר התורה הוא זוגי, בנוסח הנמצא בידנו הוא אי זוגי) : האם אות "ואו" נמצאת יחד עם האותיות הנמצאות בתחילת הספר או נמצאת במחצית האותיות של סוף הספר?השיבו אחד החכמים: מה השאלה נביא ספר ונספור.

השיבו רב יוסף: דורות הקדומים היו בקיאים בכתיב חסר ובכתיב מלא הנמצא בתורה, בזמננו איננו בקיאים בזה לכן אין טעם לספור (עד כן בתרגום חופשי)..

שים לב הגמרא אומרת: "שהיו סופרים כל אותיות שבתורה – והם מפרשים "אותיות קטנות וגדולות".

הגמרא אומרת: "אינהו בקיאי בחסירות ויתרות, אנן לא בקיאינן" תרגום: שבדורות הקדומים לחכמי בבל בתלמוד היו בקיאים בחסרות ויתירות ובדורם לא בקיאים בחסרות ויתרות – המשמעות של חסרות ויתירות הם אותיות "אהוי" שהם אותיות הניקוד; יש מילה בכתיב מלא ויש מילה בכתיב חסר. וכי מה עניין "חסרות ויתירות" לאותיות גדולות וקטנות"?

אלא שכך דרכם כסל למו ומוכנים לעוות את תלמודם – שלהם הוא כתבי הקודש – ובלבד להציל את גחמתם.

עיין במדור "נוסח המקרא" בכל המאמרים שם ותראה עד כמה דבריהם מעוררים רחמים.

דוגמה נוספת להבליהם:

כיצד הם מיישבים את פער מספר האותיות הנמצא בנוסח של ימינו (304805) לבין הגירסא המופיעה בזוהר כאילו יש שש מאות אלף אותיות בספר התורה.

כך יישב הרב מרגלית:

"הנה נודע שבין אות לאות צריך להיות רווח ומה גם בין תיבה לתיבה, מלבד זה רווחי [פרשות] פתיחות וסתימות וכו' על כן גם הרווחים נכנסים במנין, ולנכון אמרו שספר תורה היינו כל הקלף מכיל לשישים רבוא אותיות".

עיין עוד בתשובה: "שש מאות אלף אותיות בתורה".

בברכה

דעת אמת

בס"ד. 

בוקר טוב לכותב הנכבד. 

כל השאלות הללו כבר נשאלו ונחקרו ע"י גדולי ישראל .

 

ראה מאמר בנושא בלינק הבא : http://www.nifia-ot/articles/166.htm

 

ובכלל, אי ידעה ו / או חוסר הסבר, אין בהם שום הוכחה פוזיטיבית לשלילת קביעת חז"ל.