לאחרונה קראתי ונחשפתי לכתביך ולרעיונות שאתה מקדם. כיוצא בשאלה, אני מעריך את מאמציך לשחרר כמה שיותר אנשים מכבלי הדת, אך יש לי מספר תהיות בנוגע למסרים המרכזיים וליעילותם אל מול הדוגמה (Dogma) היהודית האורתודוקסית, ובמיוחד כלפי הזרמים הדוגלים בהתמקדות באספקטים הרוחניים-רגשיים של היהדות, דהיינו, זרמי החסידות השונים ותנועת "פנימיות היהדות" המתחדשת.

כיוון שבאופן כללי, היהדות (כמו כל הדתות האחרות) נשענת על שיכנוע עצמי ברמה העמוקה ביותר, קשה לי להבין את המוטיב החוזר בגישתך, שהוא: "קיים דיסוננס קוגניטיבי בין כתבי התורה, נספחיה ופירושיה לבין המציאות היהודית היום-יומית. כיוון שכתבי היהדות עצמם מכילים סתירות אינספור ואינם עולים בקנה אחד עם המציאות המודרנית, עלינו לזנוח אותם".

הרי כל מאוויו של יהודי מאמין הינו לתרץ קושיות ובעיות! כל מרצו של היהודי המתפלפל הוא למצוא את הגשר הלוגי, יהיה רעוע כאשר יהיה, בין הכתבים והמסורות לבין הפרקטיקה. לדוגמא, כאשר התחלתי להתערות בעולם "הפנימיות" היהודית, המאמצים התרכזו סביב מציאת סיבות והסברים פילוסופיים תיאולוגיים (ואולי אף רגשיים) למצוות סרות הטעם כגון תפילין, איסור בורר בשבת וכו'.

הזרמים אותם אני מזכיר (וגם כל הזרמים האחרים) נשענים על עצם העובדה שהכוח להגדיר את היהדות על שלל רבדיה נתון בידי חכמי הדור, ולהם הרשות להגדיר ולהתוות את הדרך שבה על היהודי לחיות את חייו. הטיעון הטכני סביב ההיגיון מאחורי ציווי התורה *בקונטקסט מודרני* איננו רלוונטי עבורם, כיוון שהם מגדירים את הקונטקסט עצמו, ולא רק את הפרטים הטכניים. היהודי המאמין מגדיר ראשית את אמיתותם הבלתי ניתנת לעירעור של דברי החכמים בדורות השונים, ועל בסיס ההנחה הזו, "מותר" לו (כך על פי הגיונו שלו) לקבל בקלות כל דבר הבל, הזוי ככל שיהיה, מפי החכמים. כיוון שאם לא ניתן להבין את פשט הדברים, הרי שרובד הדרש או הסוד יוכלו לספק את התירוץ הרצוי כדי לישב כל סתירה אפשרית.

מעניין אותי לדעת כיצד אתה חושב להתמודד עם בעיית השיכנוע העצמי (שהיא היא שורש הבעייה של כל אדם דתי בעיניי), ויותר מכך, כיצד ניתן להשפיע על אנשים השבויים במערכת מוסכמות הנשענת בעיקר על חיבור רגשי ורוחני (שנועד למלא חוסר רגשי מסויים, כמו חוסר ביטחון וכיו"ב), ולאו דווקא על יכולת ניתוח לוגית.

רועי כהן