תוכן:   שלום גוססי

בתקופת התלמוד היו אנשים שלא דקדקו במצוות אך היו מאמינים בתורה שבכתב ובעל פה, כך נאמר בגמרא: איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חוליו בטהרה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי (ברכות מז ע"ב). נושא הגדרת עם הארץ רחב, אך אין ספק שאינו מוגדר משומד שהינו כופר בעיקרי האמונה היהודית.דב שטיין שגה בפירושו. הגמרא התיחסה לעם הארץ ולא למשומד. חשוב לציין שמימרא זו אין לה תוקף משפטי אלא התבטאות של תלמידי חכמים המבטאת את יחסי הגומלין בין תלמידי חכמים ועמי הארצות. אצטט לך את לקט אמירות תלמידי החכמים על עמי הארץ להבנת רוח התקופה והמתח ששרר בין עמי הארץ לתלמידי חכמים: "רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו! – אמר להן: זה – טעון ברכה, וזה – אינו טעון ברכה. אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, … עם הארץ מותר לקורעו כדגתניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! – אמר להן: זה – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם. תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים". (פסחים מט ע"ב.

בברכה

דעת אמת

בתלמוד הבבלי קיבל המושג "עם הארץ" משמעות שלילית יותר מזו שבמשנה: בתלמוד אין עוד הבחנה בין חבר לעם הארץ, והניגוד הוא בין עם הארץ – ובין תלמיד חכם. עם הארץ בתלמוד הבבלי הוא לא רק ניגודו של תלמיד חכם, אלא הוא "אויב החכמים": עמי הארצות הם העוינים את התורה ושונאים את נושאיה, את החכמים, הרבנים, ואת "הממסד הדתי כולו" – ולפיכך נאבקים "בכל יוזמה של עשייה תורנית ודתית". שנאתם לתלמידי חכמים באה לידי ביטוי באמירה "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור".

מובא בפסחים (מט ע"ב): "אמר ר' אלעזר עם הארץ מותר לנחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת". וכתב רש"א:

"לכאורה הוא רחוק מן השכל דאפילו בעלי חיים המזיקין אינו רשאי להורגן בשבת ויום הכיפורים… ונראה דנקט מותר לנוחרו כו' ולא קאמר מותר להורגו כו' שכוונו בזה שהנחירה והשחיטה הוא רמז לנטילת דם במקום בית השחיטה ורצונו לומר שמותר לביישו וליטול דמו כדאמרינן אזל סומקא ואתי חיורא…"

עוד פירוש: הפירוש הברור כי מצד אשר הוא עם הארץ היה מותר לנחרו אף על גב דודאי אסור לנחרו והממיתו חייב מיתה.

(נתיבות עולם תורה טו).

אין סתירה בין שניהם.