יעקובי,

כתב הגאון מווילנא מילים כדורבנות בספרו אדרת אליהו, פרשת משפטים: "אל המזוזה (שמות כ"א ו') פשטא דקרא גם המזוזה כשרה אבל הלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו וכן בכמה פרשיות שבתורה והן מגדולת תורתנו שבע"פ, שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם וכמ"ש (מכות כ"ב ע"ב) כמה טיפשאי אינשי דקיימי מקמי ס"ת וכו' וגם בעליו יומת גם כן הלכה עוקרת מקרא"

ראה בהרחבה בפרשת משפטים: https://daat-emet.sentice.com/articles/article.cfm?article_id=41&lang=he

ובפרשת שופטים: https://daat-emet.sentice.com/articles/article.cfm?article_id=86.

דעת אמת

מצטער על האריכות.

את ההבדל בין המקרא לבין ההלכה העוקרת אותו מסביר הגר"א במליצה (הלקוחה מספר איוב לח יד) שהמקרא "מתהפך כחומר חותם". כוונתו היא לחותמת החימר, כאשר אנו מתבוננים בגוף החותמת, אנו רואים עליה תמונה הפוכה בדיוק מן החתימה שיצרה על הנייר. וזה כמובן אינו מקרה, בכדי ליצור חתימה מסויימת, צריכים לפסל את החימר בצורה מהופכת. כך גם היחס בין פשט לדרש, בכדי להוציא הלכה פסוקה מרעיונות משפטיים מסויימים שבתורה יש צורך להפוך אותם. זהו חלק מצורת ההלכה, שהיא מגשימה רעיונות ע"פ כללים מסויימים, ולכן ההלכה למעשה נראית לפעמים לעומת המקרא כחתימה לעומת חותמת. "לכן צריך שידע פשוטו של תורה, שידע החותם", יש ענין גם בהבנת הרעיון המבוטא בפסוקי התורה, הגם שאינו חופף להלכה של הדרש, הוא המקור היוצר את הדרש, בדרך של התהפכות כחומר חותם.

דוגמא נוספת מביא הגר"א: 'וכן בפיגול', הכוונה לפסוק: "ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, לא ירצה המקריב אתו, לא יחשב לו, פגול יהיה, והנפש האכלת ממנו עונה תשא", (ויקרא ז יח). הפסוק אינו מדבר אלא על אכילה ביום השלישי (לאחר סוף זמן אכילת קרבן השלמים). אבל חכמים דרשו: "במחשב בשעת שחיטה לאכלו בשלישי הכתוב מדבר" (זבחים כט.). גם כאן נראה כי ההלכה עוקרת את המקרא.

אך באמת יש לפנינו כאן שתי דוגמאות קלאסיות של פשט המתהפך כחומר חותם לדרש הנראה שונה ממנו.

אותו החוק של רציעה אל הדלת או המזוזה, מובא בספר דברים כ"ונתתה באזנו ובדלת" (דברים טו יז). מתוך הנחה כי אין בתורה הבדלים ללא סבה מספקת, ראו חכמים את החוק שניתן אחרון כקובע, וספר דברים הכריע כאן כי הרציעה אינה אלא בדלת. גם החוק שניתן לראשונה בסיני על רציעה בדלת או במזוזה, (שעד נתינת ספר דברים לא יכלו בני ישראל לדעת מתוך הכתוב, כי אינו כפשוטו), מלמדנו כי מדובר בדלת מחוברת במקומה הטבעי, דלת המוזכרת אגב המזוזה, ולא לדלת כחפץ, אף דלת מחוברת.

הרשב"ם בהקדמה לפירושו על התורה כותב:

"יבינו המשכילים כי כל דברי רבותינו ודרשותיהם כנים ואמתים. וזהו האמור במסכת שבת הוינא בר תמני סרי שנין ולא ידענא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו. ועיקר ההלכות והדרשות יוצאין מיתור המקראות או משינוי הלשון שנכתב פשוטו של מקרא בלשון שיכולין ללמוד הימנו עיקר הדרשה…"

כדרך שכתב רמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שורש שני: "לא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו, אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת".

פעמים רבות, קיים פער בין פשט המקרא לבין ההלכה. ביטוי ברור לכך קיים בין היתר בפרשת משפטים.

רשב"ם, הפשטן הגדול, מתייחס לפער הנ"ל לעתים קרובות בפירושיו: רשב"ם מדגיש שני עקרונות, האחד:"ההלכה עיקר, ודברי רבותינו כנים ואמיתיים". השני: "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" בכך הוא בא להשמיענו שלמרות הפער הקיים בין פשט הכתוב לבין ההלכה, אין זו סתירה. רשב"ם, מצטט כמה פעמים מובאה ממסכת שבת, שם אומר רב כהנא: (מתורגם) "בהיותי בן שמונה עשרה שנה, למדתי כבר את כל התלמוד, ולא ידעתי את הכלל: שאין מקרא יוצא מידי פשוטו עד עתה" (סג, א). רשב"ם, מסביר שההלכות והדרשות נלמדים מיתור המקראות, או משינוי הלשון. ואלה דבריו:

ידעו ויבינו יודעי שכל, כי לא באתי לפרש הלכות אעפ"י שהם עיקר, כמו שפירשתי בבראשית כי מיתור המקראות נשמעין ההגדות וההלכות, ומקצתן ימצאו בפירושי רבינו שלמה אבי אמי זצ"ל. ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי.

כלומר מאותיות יתירות וכאלה לומדים.

הגישה האפולוגטית מבוססת על ההנחה שמפשוטו של מקרא ניתן ללמוד

באותו תחום בו מלמד מדרשו של מקרא, חיינו בתחום ההלכה. הנחה זו

הכריחה את בעלי השיטה לנסות לפתור את הבעיה באותו מישור בו חיא

מתעוררת, ומגמתם היא על כן לנסות להוכיח שבכל מקום שישנה סתירה

בין פשוטו של מקרא למדרשו, הרי האמת היא שמדרשו של מקרא הוא הוא

פשוטו. פשוטם של דברים אינו, לפי שיטה זו, כפי שמבינם הלומד ללא ידיעת

מדרשי חז״ל, אלא לאחר העיון תמיד יימצא שההבנה האמיתית על דיר הפשט

היא הבנתם של חז״ל במדרש ההלכה.

אין הדרשה שוללת את משמעותו הפשוטה של הכתוב.

אף על פי שדורשים את הפסוקים באופנים שונים שלא על פי פשוטו של מקרא, מכל מקום אין הפסוקים מאבדים את מובנם הפשוט.

לדוגמא, בפסוק: "ובת איש כהן כי תחל לזנות את אביה היא מחללת", נדרשו המילים "את אביה" לגזירה שווה. למרות זאת, אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ועל כן למדים גם את הדין, שאם היו נוהגים באביה קודש – נוהגים בו חול, ואם נהגו בו כבוד – נוהגים בו בזיון.

בחז"ל אנו מוצאים מפורשות שהפרשנות שלהם אינה לעקור דבר מן התורה ח"ו אלא קיבלו אותה במסורת איש מפי איש עד משה רבינו.

ראשית, אמרו חז"ל משה קיבל תורה מסיני ומסרה… מה הוא מסר? למסירת טקסט כתוב לא צריך את משה רבינו, אלא בודאי הכונה לפרשנות המקראות.

אך כאן נבוא למקור מפורש יותר:

(ברכות ה, א): "וא"ר לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב (שמות כד, יב): "ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם" – "לוחות" אלו עשרת הדברות "תורה" זה מקרא "והמצוה" זו משנה "אשר כתבתי" אלו נביאים וכתובים "להורותם" זה גמרא מלמד שכולם נתנו למשה מסיני".

חכמינו הוציאו לפעמים הלכות מפורשות בתורה מפשטן ועקרו דברי תורה מפורשים.

וכך אמרו בגמרא מסכת סוטה ט"ז ע"א:

א"ר יוחנן משום ר' ישמעאל, בשלשה מקומות הלכה עוקבת מקרא (עוקבת – מקפחת את עקבו מעמדו ועוקרת בג' מקומות הלכה למשה מסיני באה ועוקרת את הפסוק. – רש"י):

התורה אמרה (ויקרא י"ז) בעפר (על מצות כיסוי הדם), והלכה בכל דבר;

התורה אמרה (במדבר ו') בתער (לגבי גילוח הנזיר), והלכה בכל דבר;

התורה אמרה (דברים כ"ד) ספר (כריתות), והלכה בכל דבר.

ישנם חכמים חוכמולוגים שמשתדלים בכל כוחם לישב את אי ההתאמה שבין פסוק מפורש לבין ההלכה של חז"ל, והם עושים זאת בפלפולים פתטיים תוך כדי עשיית שמיניות באויר ודוחקים עצמם לדוחק ומגחיכים עצמם לדעת.

ידועים הפירושים לכלל עין תחת עין – ממון.

אבל הפירוש של בעל ה"תורה תמימה" ל"וקצותה את כפה – ממון" עולה באבסורדיותו על כולמה.

נאמר בדברים כ"ה י"א-י"ב:

כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו ושלחה ידה והחזיקה במבשיו:

וקצותה את כפה לא תחוס עינך:

ואמרו חכמים: וקצותה את כפה – ממון.

כאן יש בעיה. מצד אחד לנהוג כאן דין מידה כנגד מידה אפשר אם היו מביאים את אשת המוחזק במבושיו ומורים לה לאחוז במבושי בעלה של האוחזת. אבל זה דבר אידיוטי. אבל מצד שני אשה שמחמת הריב של בעלה עם אדם אחר ניגשה ואחזה במבושיו כדי להציל את אישה, וזה הדבר המיידי והאינסטינקטיבי שכל אשה היתה עושה. ובגלל הבושה שלו אנו נקצוץ את כפה? אתמהה.

ולכן הגיוני לומר שהכוונה לממון.

ואכן חכמינו דרשו וקצותה את כפה – ממון, ולמדו זאת בגזרה שוה "לא תחוס עינך"

הרב ברוך אפשטיין בעל ה"תורה תמימה" אומר שגם לפי משמעות הכתוב הכוונה לממון…

ואלו דבריו:

ולכאורה הוא מוציא הלשון וקצתה מפשטה, ואפשר לומר דמדייק משום דבכ"מ דכתיב שורש זה בא בבנין פיעל ובשני צדי"ן, כמו ויקצצו את בהנות ידיו (שופטים א') קצץ עבות רשעים (תהלים קכ"ט) ועוד הרבה כפי שיתבאר להמעיין בספרי מלין, וגם כאן היה לו לומר וקצצתה, ולכן מפרש וקצתה [שהוא בבנין הקל] מלשון ערך וקצבה כמו לא קץ ליה בלשון רבנן [ב"מ ס"ז א'] שהוא כמו קצב אחד לשני הכרובים (מ"א ו'), מדה אחת וקצב אחד (שם

ז'), כעדר הקצובות (שה"ש ד'), שענינם ערך וקצב השווי, ומפרש כאן שתערך את שווי ידה וכזה תשלם, וכסמך לדבר יליף בגז"ש מלא תחוס עינך דגבי עדים זוממין דגם שם כתיב עין תחת עין ופירושו ממון, כמבואר שם:

ע"כ.

הפירוש הזה שקצתה הוא מלשון קצבה ולכן הכוונה לממון, בעוד קצץ אינו הקצבת ממון אלא קצוץ, הוא זיבול שכל ופגיעה באינטליגנציה.

שטויות במיץ עגבניות…

אבל מה נעשה ורבית קצוצה פרושה רבית קצובה ויש בה שני צד"ין?

לא שנעלמה ממנו הרבית הקצוצה, זה לא יעלה על הדעת. הוא פשוט העלים אותה מאתנו כדי שהיא לא תהרוס לו את הפירוש הנאה…

וזו התורה התמימה…

אגב הרב הזה כתב עוד הרב דברים מטורללים, ואפילו רבנים גדולים שאינם נוהגים ללעוג לרבנים אחרים, לא נמנעו מללגלג על פירושיו.

ועל זה אולי אקדיש דיון נפרד, בלי נדר…

יעקובי, אתה מזמבר לנו את השכל עם דברי התורה המהבילים שלך.

למה שהתורה תכתוב משהו ותתכוון למשהו הפוך?

האם בשביל זה קיבלנו את התורה, כדי שחכמים יהפכו אותה כחומר חותם?

מה זה השטויות הללו?

תאר לך איזה דיין שיבוא אליו דין של מי שהוציא לחברו עין, והוא יפסוק שיש להוציא לו עין תחת עין כפי שנאמר במפורש בתורה, וכפי שהתורה מדגישה במיוחד, כדי למנוע אי הבנות – כאשר יתן מום בעמיתו כן ינתן בו.

מה יאמרו לו? לא הבנת את מה שכתוב בתורה?

אטו בשופטני עסקינן?

תאר לך ספר חוקים חילוני שיהיה כתוב בו "עין תחת עין", אבל המחוקק התכוון למשהו אחר?

בוא וראה מה קורה כאשר אין מדברים ברור.

מעשה באדם אחד שחש יום אחד מחושים חזקים באזור פי הטבעת (סלחו לי על הביטוי). כשגברו המחושים הוא פנה אל אשתו ואמר לה רבקה, כואב לי נורא שם, מה זה צריך להיות?

יש לך כנראה טחורים.

מה עושים?

אני מכירה רופא אחד, דוקטור כהן, מומחה לטחורים, התקשר אליו שיקבע לך תור.

התקשר האיש לרופא וקבע לו תור.

ביום המיועד הוא מופיע אצל הרופא שבודק אותו ומאבחן אצלו טחורים.

יש לך טחורים, אני ארשום לך נרות, וכעבור שלושה ארבעה ימים זה יעבור לך.

לוקח האיש את הנרות, אומר תודה ויוצא. מיד הוא נזכר במשהו וחוזר אל הרופא.

דוקטור סליחה, שכחתי לשאול איפה לשים את הנרות.

שים אותם במקרר, אחרת הם יתקללו ויאבדו את האפקטיביות שלהם.

תודה דוקטור, הוא אומר והולך לביתו.

בבית הוא מניח את הנרות במקרר.

עוברים שלושה ימים והכאבים מתגברים. רבקה, זה לא עוזר. מה עושים?.

התקשר לדוקטור ושאל אותו.

מתקשר האיש לדוקטור ומספר לו את אשר עשה.

לא, לא הבנת. קודם תשים את הנרות בפי הטבעת ואחר כך במקרר.

הוא פונה לאשתו ואומר לה רבקה תני לי את הטבעת שלך.

הוא לוקח את הטבעת תוחב לתוכה נר ושם במקרר.

עוברים יומיים והכאבים מתגברים. רבקה , זה לא עוזר. מה עושים?

התקשר לדוקטור ושאל אותו.

הוא מתקשר לדוקטור ומספר לו מה שעשה.

לא, לא! לא הבנת. שים את הנרות ברקטום.

תודה. רבקה, יש לנו רקטום בבית?

מה זה רקטום?

אין לי מושג.

שאל את השכנים, אולי להם יש.

הולך האיש לשאול אצל השכנים. כעבור רבע שעה הוא חוזר סר וזעף, מה יש להם לשכנים החארות האלה? כולם צוחקים ממני!

והכאבים מתגברים. רבקה , מה עושים?

התקשר לדוקטור ושאל אותו.

אבל כבר לא נעים לי. הוא בוודאי נורא כועס עלי על שאני מנדנד לו.

יש לך ברירה?

לא.

טוב, נפעיל את המיקרופון ותשמעי מה שהוא יאמר לי.

והוא מתקשר לדוקטור. דוקטור, אין לי רקטום בבית. איפה משיגים רקטום?

קח את הנרות ודחוף אותם לתחת!

רבקה, שמעת אותו? אמרתי לך שהוא נורא כועס עלי.

תן לי צ'אנס אחרון.

אותו החוק של רציעה אל הדלת או המזוזה, מובא בספר דברים כ"ונתתה באזנו ובדלת" (דברים טו יז). מתוך הנחה כי אין בתורה הבדלים ללא סבה מספקת, ראו חכמים את החוק שניתן אחרון כקובע, וספר דברים הכריע כאן כי הרציעה אינה אלא בדלת.

כלומר מהפסוק הראשון היה קשה ללמוד לבד, אבל יש את הפסוק השני שמלמד שזה רק בדלת.

רק אותו אם לומדים לעומק ניתן להגיע באופן דחוק לדרש שרק בדלת, אך בונים על הפסוק השני שנכתב במפורש מהסיבה הזאת שנדע.

סתם שתדע שיש רמז לפחות שזה רק בדלת גם לפי הפס' הראשון: יעו׳ בספר ת״א שהוא תולדותיו של

הגאון מהר״ש זלמן זצ״ל ח"א פ"ד הי״ח

שכתב שם שהגאון היה משתדל להתאים

הפשמ לדרש . ובדרשה הנ״ל כ׳ ליישב דמציני

תיבת או משמש במקום אם כמו או הידע כי

שור נגח הוא והכוונה לומר והגישו אל הדלת

אם היא זקיפה ועומדת אל המזיזה יעו״ש.

תניא, ר' דוסתאי בן יהודה אומר: עין תחת עין – ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? אמרת? הרי שהיתה עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה עין תחת עין? וכי תימא, כל כי האי שקיל מיניה ממונא, התורה אמרה: |ויקרא כ"ד| משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם!

בקשר לעין תחת עין:

…תניא אידך, רבי שמעון בן יוחי אומר: עין תחת עין – ממון, אתה אומר: ממון, או אינו אלא עין ממש? הרי שהיה סומא וסימא, קיטע – וקיטע, חיגר – וחיגר, היאך אני מקיים בזה עין תחת עין? והתורה אמרה: משפט אחד יהיה לכם, משפט השוה לכולכם!

…אמרי: דבי רבי ישמעאל קרא יתירא דרשי, מכדי כתיב: |ויקרא כ"ד| ואיש כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו, כן ינתן בו למה לי? ש"מ: ממון.

לסיום, אני מבסוט עליך D:-)-}-

הרשב"ם שהגאון מוילנה שהבאת ציטטו, מסביר שההלכות והדרשות נלמדים מיתור המקראות, או משינוי הלשון. ואלה דבריו:

ידעו ויבינו יודעי שכל, כי לא באתי לפרש הלכות אעפ"י שהם עיקר, כמו שפירשתי בבראשית כי מיתור המקראות נשמעין ההגדות וההלכות, ומקצתן ימצאו בפירושי רבינו שלמה אבי אמי זצ"ל. ואני לפרש פשוטן של מקראות באתי, ואפרש הדינין וההלכות לפי דרך ארץ. ואעפ"כ ההלכות עיקר כמו שאמרו רבותינו: הלכה עוקרת משנה.

כלומר הוא טוען שיש פשוטו של מקרא ויש יתור אותיות וכדומה שזה לא כפשוטו בדיוק, אבל אפשר ללמוד מזה שזה רמוז. זאת הכוונה שהלכה עוקרת מקרא ולא שלא כתוב בכלל בפשט.

בקשר לשלושה דברים שהתורה עקבה וכו'… זה רק בהם. גם לשלושת אלה שהם הלכה למשה מסיני יש אסמכתא בתורה בכל אופן לפי רש"י בגמרא שם. ומכוח שנתנה התורה לחכמים "ועשית ככל אשא יורוך".

בקשר לקצותה את כפה, פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כה, יב: והחזיקה במבושיו , באנשים יחדו . ועל שניהם אמר וקצותה את כפה . אם החזיקה – כפה ממש, ואם שלחה – ממון.

ולא תחוס עינך . אם החזיקה – קציצת כפה ממש, ואם שלחה – תשלם.

ואחרי שמדבר גם בעניני נפש, כמו בעדים זוממין אמר ולא תחוס.

כך שאין סתירה בין התורה לחכמים.