שלום מאיה,

מעמד "עם הארץ" בתקופת המשנה היה תואם התקופה. בתקופתם אכלו "בטהרות", הפרישו תרומות ומעשרות וכו' (לא אכנס לעומק דקדוקי הגדרת עם הארץ בתקופה זו).

בימינו אים סטטוס כזה.  האדם הקרוב להגדרה זו הוא מסורתי, שומר שבת ואינו  לומד תורה שעיקר עניינו בהבלי העולם הזה.

אפיקורס הוא אדם שאינו מקבל את "תורה שבעל פה" כסמכות "אלוהית", או את התנ"ך וכיוצא בזה…. גם לאפיקורס יש הגדרות רבות תוכלי לעיין במאמר "מעמד החילוני בהלכה".

 

דעת אמת

למרות שעם הארץ אינו רשע כמו החילוני המצוי של ימינו שמחלל שבת בפרהסיא, והוא מקיים את רוב המצוות אך אינו מקפיד לגמרי במעשרות, דמאי וכדומה, נראה שאין רוח חכמים נוחה הימנו, ומגלים כלפיו יחס אי סובלנו משהו, כפי שהם משתוללים

בגמרא במסכת פסחים מ"ט ע"ב:

תנו רבנן: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם. לא מצא בת תלמיד חכם – ישא בת גדולי הדור. לא מצא בת גדולי הדור – ישא בת ראשי כנסיות, לא מצא בת ראשי כנסיות – ישא בת גבאי צדקה. לא מצא בת גבאי צדקה – ישא בת מלמדי תינוקות. ולא ישא בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ, ונשותיהן שרץ, ועל בנותיהן הוא אומר (דברים כ"ז) ארור שוכב עם כל בהמה.

תניא, רבי אומר: עם הארץ אסור לאכול בשר (בהמה) שנאמר (ויקרא י"א) זאת תורת הבהמה והעוף כל העוסק בתורה – מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה – אסור לאכול בשר בהמה ועוף. אמר רבי אלעזר: עם הארץ מותר לנוחרו ביום הכיפורים שחל להיות בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור לשוחטו! – אמר להן: זה – טעון ברכה, וזה – אינו טעון ברכה. אמר רבי אלעזר: עם הארץ אסור להתלוות עמו בדרך, שנאמר (דברים ל') כי הוא חייך וארך ימיך, על חייו לא חס – על חיי חבירו לא כל שכן.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יוחנן: עם הארץ מותר לקורעו כדג. אמר רבי שמואל בר יצחק: ומגבו. תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב! – אמר להן: זה – נושך ושובר עצם, וזה – נושך ואינו שובר עצם.

תניא, היה רבי מאיר אומר: כל המשיא בתו לעם הארץ – כאילו כופתה ומניחה לפני ארי. מה ארי דורס ואוכל ואין לו בושת פנים – אף עם הארץ מכה ובועל ואין לו בושת פנים.

תניא, רבי אליעזר אומר: אילמלא אנו צריכים להם למשא ומתן – היו הורגין אותנו. תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה לפני עם הארץ – כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי מורשה אלא מאורסה. גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם, יותר משנאה ששונאין אומות העולם את ישראל, ונשותיהן יותר מהן. תנא: שנה ופירש – יותר מכולן.

תנו רבנן: ששה דברים נאמרו בעמי הארץ: אין מוסרין להן עדות,

ואין מקבלין ממנו עדות, ואין מגלין להן סוד, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על היתומים, ואין ממנין אותן אפוטרופוס על קופה של צדקה, ואין מתלוין עמהן בדרך. ויש אומרים: אף אין מכריזין על אבידתו. – ותנא קמא: זמנין דנפיק מיניה זרעא מעליא ואכיל ליה, שנאמר (איוב כ"ז) יכין וצדיק ילבש.

המושג "עם הארץ" נזכר לראשונה במקרא במשמעות הקרובה ביותר לפשוטו: העם היושב בארץ, היינו – קבוצת אנשים מוגדרת מבחינה גיאוגרפית ואתנית, כגון: "ויָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת" (בראשית כג 7).

בתקופת הבית הראשון, ובמיוחד בממלכת יהודה, ציין המושג "עם הארץ" גוף בעל סמכויות מדיניות וכוח ביצוע. בתחילת ימי הבית השני, בימי חגי וזכריה, הייתה עדיין משמעות חיובית לכינוי זה, שהתכוון לכלל עֲדַת שָׁבֵי ציון (חגי ב 4; זכריה ז 5). אך בימי עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה השתנתה משמעותו, והוא ציין את האחר השלילי: "עמי ארצות" בתקופה זו הם בני יהודה שנותרו בארץ ואשר "לא עברו את התמורה הרוחנית בגלות", לצד גֵרים ואחרים שהיו ניגודם של שָׁבֵי ציון – "קהל הגולה" ו"זרע הקודש": "כִּי נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת" (עזרא ט 2).

בתקופת המשנה והתלמוד שוב השתנה המושג – אך משמעותו נותרה שלילית: "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים משנאה ששונאים עכו"ם (=עובדי כוכבים ומזלות) לישראל." בתקופה זו קיבל המושג "עם הארץ" את משמעותו בשני מישורי החיים: א. "עם הארץ לתורה" – היינו: עם הארץ מבחינת הידע בתורה, בּוּר שלא למד תורה – בניגוד לתלמיד חכם; ב. "עם הארץ למצוות" – כלומר: עם הארץ מבחינת שמירת מצוות, מי שאינו מקפיד על קיום מצוות – במיוחד על מצוות מסוימות – בניגוד ל"חבר".

לניגוד שבין "עם הארץ" ובין ה"חבר" היו גם השלכות חברתיות, ונראה שניגוד זה גרם להתבדלותם של החכמים והפְּרוּשִׁים מאותם "עמי ארצות" שלא הקפידו על קיום מצוות. עם זאת, ההבדלים ברמה הדתית ובקיום המצוות בין ציבור "עם הארץ" ובין קבוצת ה"חברים" לא מנעו קשרים חברתיים ביניהם, ומקורות מן המשנה מלמדים, שהחברים לא התנתקו מציבור עמי הארצות אלא הקפידו על האסור והמותר בתוך רקמת היחסים הקיימת. ובשלושה רגלים, בימי העלייה לרגל לירושלים, קראו חז"ל לוותר על ההקפדות והאיסורים של כל ימות השנה בשם האחדות: בירושלים, "העיר שחוברה לה יחדיו" – "כל ישראל חברים".

בתלמוד הבבלי קיבל המושג "עם הארץ" משמעות שלילית יותר מזו שבמשנה: בתלמוד אין עוד הבחנה בין חבר לעם הארץ, והניגוד הוא בין עם הארץ – ובין תלמיד חכם. עם הארץ בתלמוד הבבלי הוא לא רק ניגודו של תלמיד חכם, אלא הוא "אויב החכמים": עמי הארצות הם העוינים את התורה ושונאים את נושאיה, את החכמים, הרבנים, ואת "הממסד הדתי כולו" – ולפיכך נאבקים "בכל יוזמה של עשייה תורנית ודתית". שנאתם לתלמידי חכמים באה לידי ביטוי באמירה "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור".

בתקופות שונות הייתה מתיחות גדולה בין תלמידי חכמים לעמי ארצות. הסבות למתיחות הזו הן מגוונות, חלק מהן כנראה מקורן בערעור על סמכות רבנים, חלק מהריחוק שנוצר מטעמים הלכתיים ויש המציעים שמדובר גם במתיחות על רקע מעמדות חברתיים.

הוכחות למתיחות זו אפשר לראות ברחבי הגמרא: "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ לתלמידי חכמים משנאה ששונאים עכו"ם לישראל" (תלמוד בבלי, פסחים, מט ע"ב). ושם באותה הגמרא אומר רבי עקיבא שכשהיה 'עם הארץ' אמר: "מי ייתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור".

הגמרא מסבירה את הסיבה, בקנאה שמקנאים עמי הארצות, את תלמידי החכמים, בסתר לבם, "כל הלומד תורה בפני עם הארץ – כאילו בועל ארוסתו בפניו".

הפירוש הברור כי מצד אשר הוא עם הארץ היה מותר לנחרו אף על גב דודאי אסור לנחרו והממיתו חייב מיתה.

(נתיבות עולם תורה טו).

תנא שנה ופירש קשה יותר מכלם פירוש שהתורה היא מיוחדת לתלמידי חכמים ונבדל תלמיד חכם מן עם הארץ, וכאשר לומד תורה בפני עם הארץ אשר אין התורה מיוחדת לו, הוא פחיתות לתורה שתהיה לתורה שום צירוף אל אשר אין לה צירוף אליו ולפיכך הוא דומה לבועל ארוסתו אשר היא מיוחדת לו ונבדלת משאר האדם ובועל אותה בפני שאר אדם אשר היא נבדלת מהם ודבר זה מבואר.

ומה שאמר גדולה השנאה ששונאים אותנו יותר מן האומות שאינם כל כך רחוקים ומתנגדים אל השכלי כי לא נתנה להם התורנ אבל עמי הארץ שהם אינם חפצים בשכלי הוא יותר ריחוק ויותר מתנגד אל השכלי.

ויש לך להבין כי הפורש מן התורה הוא יותר פרישה מן פרישת האומות שגם הם רחוקים מן התורה והבן זה מאוד.

(שם).

אם תעמיקו יותר תגלו שעם הארץ הוא מי שלא משתתף בעולם הפרושי-רבני (כמו בציטוט של יוסף פישר, הניגוד לעם הארץ אלו כל העוסקים בתורה וגבאי הצדקה שנותנים צדקה ל… כן כן, לעוסקים בתורה)

איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חוליו בטהרה, דברי ר' מאיר, וחכמים אומרים: כל שאינו מעשר פירותיו כראוי… תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע, ערבית ושחרית, דברי ר' אליעזר. רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין. בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו. ר' נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו. ר' נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה. אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמים – הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים (ברכות מז)"

בעוד הראשונות קשורות להקפדה על דיני טהרה, כל המצוות האחרונות – מ'תנו רבנן' ואילך – הן מצוות שאינן מופיעות במפורש במקרא (למעט ציצית – אם כי גם זה אני מניח שהציצית של הצדוקים הייתה נראית אחרת לגמרי), ובידלו את הפרושים מאלו שלא הלכו בדרכם. גם מרכזיות לימוד התורה, לימוד התורה כתכלית ולא כאמצעי, ותלמידי חכמים = רבנים בראשות ההיררכיה הדתית, הוא רעיון פרושי במקורו (ועל כך יש לנו להכיר להם טובה – האוריינות של העם היהודי, מצווה דתית ללמד כל ילד קרוא וכתוב ולעסוק בתורה)

בקיצור – עם הארץ = מי שלא מהווה חלק מהעולם הרבני של אז ואינו רואה עצמו מחויב לחידושים שלהם. סה טו

מקביל לאמירה בימינו: "איזהו עם הארץ? כל שאינו מקפיד על נסיעה בקווי מהדרין. רבי X אומר: כל שאינו מנוי על 'יתד נאמן'. ויש אומרים: הגולש באינטרנט. אחרים אומרים: המחזיק סלולר דור שלישי." זה בערך הרעיון

"איזהו עם הארץ? כל שאינו אוכל חוליו בטהרה, דברי ר' מאיר"

זאת הגדרה מענינת.

לפי ההגדרה הזאת, עם הארץ הוא כל מי שאינו אליטיסט.

כל מי שאינו מקפיד על טהרה ברמה הגבוהה ביותר הוא עם הארץ.

במלים אחרות לפי ר' מאיר רוב הרבנים בימינו הם עמי ארצות.

על פניו נראה שאין הגדרה חד משמעית על זמנית לעם הארץ.