יציאת מצרים, – היתה או לא היתה?

המקור היחיד ממנו אנו למדים על יציאת מצרים הנו התורה. האם מקור זה מהימן? האם הוא ספר היסטורי או אוסף אגדות עם?

נתחיל בדבריו של הרמב"ם: "החכמים ז"ל אמרו זאת במפורש באמרם: " – ודע שכל מי שאומר עליו הכתוב שמלאך דיבר אתו, או בא אליו דיבור מאת האל הרי זה לא היה בשום פנים אלא בחלום, או במראה הנבואה". (מורה נבוכים , החלק השני, פרק מ"ז).

אז, אנא מכם. סיפרו כמה פעמים נאמר בספר שמות: ויאמר, או וידבר ה' אל משה… כל כך הרבה חלומות היו לו? ומי העלה אותם על הכתב? והרי עוד לא היה אז כתב עברי! האם בכתב החרטומים נכתבה התורה? – הכל סיפורים שהילכו בעם! ממש כמו "מספרי הסיפורים" של ימינו (בטלוויזיה).

הבה נעמוד על כמה פרטים:

1) מתי היתה יציאת מצרים? ישנן שלוש גרסאות: 1312, 1252 או 1092 לפנה"ס. זכרו!

2) מה היה מספר היוצאים? "כשש מאות אלף רגלי הגברים, לבד מטף וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר, מקנה כבד מאד" (שמות י"ב ל"ז).

כלומר כשלושה מיליון ישראלים ועוד ערב רב וצאן ובקר, מקנה כבד מאד!

וכל אלה חיו ארבעים שנים במדבר! ומה אכלו? מן ושלו? והעדרים מה אכלו? חול?

בואו ונחשב. עם יעקב ירדו מצרימה 70 איש. נניח ש-50 מהם היו נשים.

ועוד נניח שכל אישה (גם בהמשך) העמידה בממוצע ארבעה צאצאים שגדלו והגיעו לבגרות! ברור שמחציתם היו בנות. לכן, בחמשה דורות:

מספר הנשים סה"כ מספר הוולדות מספר היולדות

דור ראשון 100 200 4 50

דור שני 200 400 4 100

דור שלישי 400 800 4 200

דור רביעי 800 1600 4 400

דור חמישי 3200 4 800

6200

וכמה מתו מזקנה מתוך חמשת הדורות4 עד 5 אלפים? כמה נותרו? אלף או אלפיים?

וכבר אמרו חוקרי היסטוריה. כל אוכלוסית מצרים, באותה עת, מנתה כ-7 מיליון איש. 3 מיליון עזבו והדבר אינו נזכר באף רשומה? כאשר נמלטו פעם שני עבדים, נרשמו הדברים והתגלו לחוקרים בימינו.

3) מה היה המרחק שעברו באותן 40 שנות נדודים? 1,000 ק"מ?

את אלף הקילומטרים יכול מחנה נוודים לעבור בקלות ב-200 יום (- 5 ק"מ ביום). פרוש הדבר שבמשך 39 שנים לפחות, הם חנו תקופות ממושכות במקומות שונים. ואז?-לא יתכן שלא ישארו שם שרידים, – אם לא של מבנים, אז לפחות בתי קברות ובהם מאות ואפילו אלפי קברים. והנה, זכר כל שהוא לא נמצא להם בשטח, כשכבשנו את כל סיני!!!

4) סיפורי אגדות.

"כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון" (שמות א', כ"ב) וזאת למה? כי "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ" (שם א', י').

האם המצרים היו כל כך מטומטמים? הרי הנשים הן היולדות, לכן צריך היה להשליך ליאור את הבנות הנולדות! ואת הבנים – לשמור, כי הם עובדים בכל עבודה שהיא. אלא שהאגדה הזאת נוצרה כדי להסביר כיצד הגיע משה לתיבה. סיפורים מעין זה היו נפוצים כנראה במזרח התיכון. כשרצו להסתיר מוצא נחות של מלך המציאו לו סיפור כיסוי כזה. לדוגמה: על סרגון הראשון, מלך אכד (המאה ה-18 לפנה"ס) סופר שהוא נמצא, כמו משה, צף בתיבה על פני הנהר.

ושאלת תם: היכן למדה בת פרעה עברית יפה כל כך?: "ותקרא שמו משה ותאמר: כי מן המים משיתיהו". (בראשית ב', י').

מסקנה. יציאת מצרים לא היתה – כפי שהיא מתוארת בתורה.

פרופ' קנוהל טוען שהשם שבט "לוי" מצביע כנראה על כך שהם הגיעו מאוחר יותר ו"התלוו" לקבוצת הישראלים (ממוצא בבלי), בכנען. ממש כמו הגרים, שגם הם לא קבלו נחלה. תופעה יחודית לשבט לוי הנה ריבוי השמות המצריים בקרבם. למשל: משה, פנחס, חופני, מררי וכנראה שגם אהרן ואסיר. ריבוי כזה של שמות מצריים אינו מופיע באף שבט אחר.

קנוהל מעלה את ההשערה שאבות אבותיהם של הלויים, שהיו ממוצא שמי, היגרו למצרים וצאצאיהם "עלו" לישראל. היתכן שהם צאצאי ההיקסוס, שהיו ממוצא כנעני והשתלטו על צפון מצריים במאות השבע-עשרה והשש-עשרה לפנה"ס, אך גורשו משם בסוף המאה ה-16?

אם כך, מה באמת היה? שהרי אין עשן ללא אש!

פרופסור ישראל קנוהל חקר ביסודיות את מזמור ס"ח בתהלים – אותו מזמור שכל הפרשנים (שבוודאי לא היה להם כל ידע בהיסטוריה עולמית) הגדירו אותו כפרק סתום – והגיע למסקנה מאד מתקבלת על הדעת.

נפתח את דיוננו בציטוט כמה פסוקים תמוהים מתהלים ס"ח.

פסוק ה': סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו.

פסוק ח': אלוהים בצאתך לפני עמך בצעדך בישימון סלה

פסוק ט': ארץ רעשה אף שמים נטפו

מפני אלהים זה סיני מפני אלהים, אלהי ישראל

פסוק י"ג: מלכי צבאות ידודון ידודון ונות בית תחלק שלל

פסוק ט"ז: הר אלהים הר בשן הר גבנונים הר בשן

ההר חמד אל הים לשבתו אף יהוה ישכון נצח

פסוק כ"ב: אך אלהים ימחץ ראש אויבו קדקוד שער

פסוק כ"ג: אמר אדני: מבשן אשיב אשיב ממצולות ים

למען תמחץ רגלך בדם

פסוק ל"א: גער חית קנה עדת אבירים בעגלי עמים

פסוק ל"ב: יאתיו חשמנים מני מצרים כוש תריץ ידיו לאלהים

מזמור זה בא לתאר את עזרתו של אלהים לעמו ישראל בשני אירועים היסטוריים מתועדים!

האירוע הראשון

בשנת 1270  לפנה"ס (בערך) עולה שלמנאסר הראשון, מלך אשור, על מיתני המורדת בו. תושבי מיתני היו שבטים חתיים ושבטים שמיים, – שנקראו "אחלמו". בכתובות שלו מתפאר שלמנאסר שהוא שחט את התושבים ככבשים, הפך 180 ערים לעיי חורבות והגלה את תושביהן. העיר חרן, שבה התגורר אברם בעת שנאמר לו: "לך לך מארצך וגו'" (בראשית י"ב, א') היתה בצפון מיתני, על גבול המדבר הסורי כאשר "אלהים, זה סיני" יוצא לפניהם! (פסוק ח'), ומיהו אותו סיני? – סין היה האל הראשי של אור כשדים וחרן! ולפני מי עלינו לעלוז? (פסוק ה'). בפני "הרוכב בערבות", שהוא כינויו של האל "בעל" בשירה הכנענית. ואיזה הוא ההר שחמד אלהים – סיני לשבתו"? ההר המושלג בבשן ושמו "צלמון" (פסוק ט"ו) – חרמון, שמו היום.

"עם ישראל" זה התיישבו בגולן, כפי שנראה להלן.

האירוע השני

בשנת 1209 (בערך) עולה מרנפתח המצרי (בנו של רעמסס השני) על הגולן, כדי להבטיח את אחיזת מצרים בו. בדרכו הוא הורס את אשקלון, את גזר ואת ינועם ואף משמיד את "ישראל". – כך נכתב על מצבת הנצחון שלו. מכאן אנו למדים שפליטי חרן שהתישבו בגולן נקראים כבר "ישראל".

אלא שלפי מזמור ס"ח לא אלה היו תוצאות מסע המלחמה: ישראל הכו את צבא מרנפתח ומרכבותיו טבעו "בים-סוף", דהינו בימת החולה!,בה גדל סוף לרוב, בעוד שבים סוף (זה שכך שמו היום) אין קנה סוף אחד לרפואה. סוף אינו גדל במים מלוחים.

מה אנו למדים ממזמור ס"ח?

פסוק י"ג – הצבאות (של מצרים וכוש – פסוק ל"ב) הוכו ומלכיהם נמלטו על נפשם (ידודון; ידודון). נשות ישראל (נות בית) שללו שלל (פסוק י"ג). אלהים מחץ את ראש אויביו ואף השיב את מרכבותיו ממצולות ים (פסוק כ"ג), כדי שישראל ימחץ רגליו בדם חילות מצרים הנמלטים (?)

ומסכם פרופסור קנוהל: הזיכרון על שעבוד הישראלים בגולן, לאימפריה המצרית בכנען, בימי רעמסס השני, נתפס מעתה כעדות לשעבודם של בני ישראל במצרים (שמות א', י"א) ואילו השחרור של ישראל בכנען מעול מצרים, בעקבות מלחמתם ביורשו של רעמסס, מרנפתח, הפך בזיכרון הקולקטיבי לסיפור היציאה לחירות של הישראלים המשועבדים למצרים בימי מרנפתח, "שלא ידע את יוסף". הזיכרון העמום של טביעת מרכבות מצריות במצולות ים-החולה, המכוסה בסוף, התפרש מעתה כאירוע פלאי שהתרחש באזור הסמוך לארץ מצרים, בעת יציאת הישראלים מארץ זו.

ואשר לעבדות מצריים! כאן מביא פרופ' קנוהל את דעתו של חוקר המקרא פרופ' יאיר זקוביץ הקובע: "קיימת הקבלה רבה בין התיאור הספרותי של שעבוד ישראל לפרעה במצרים ובין השעבוד של שבטי ישראל לשלמה. . המלים "סבל" ו"ערי מסכנות" משותפות לשני התיאורים האלה. הסבל של בני ישראל גבר אחרי מותו של פרעה, המשעבד הראשון ועליית יורשו לשלטון ובדומה לכך גבר סבלם של שבטי ישראל אחרי מותו של שלמה ועלייתו לשלטון של יורשו רחבעם".

זהו זה!:

ידע כללי נרחב ומחשבה חופשית, שלא הוגבלה ע"י מורים מוגבלים, מאפשרים לחשוף את סודות המיתוס הגדול הנקרא "תורת משה". סיפורים דימיוניים ולעומתם עובדות היסטוריות.

אך החמור מכל!!!: כאשר בסוף ימיו מסכם יהושע,באזני כל עם ישראל (יהושע כ"ד) את ההיסטוריה של עמנו,הוא יודע לספר להם על אברהם ועל יצחק ועל יעקב ועל משה ואהרן ואפילו על בלעם,אך אין הוא מזכיר,ולוא במילה,את מתן תורה!!!משמע שהדבר לא קרה!!!

הרי לא יתכן שיהושע,שקבל את ההנהגה מידי משה, לא נוכח או לא זכר את מעמד הר סיני!!!