לא יכול להיות שום ספק במשמעותו של הכלל הזה, שהרי באותה מסכת דף ל"א ע"ב נאמר:

והיינו דאמר רב קטינא: יכולני לעשות כל בני זכרים. אמר רבא: הרוצה לעשות כל בניו זכרים – יבעול וישנה.

ופירש רש"י:

יכולני – שישהא עצמו מלהזריע.

יבעול וישנה – שמתוך תאות בעילה ראשונה תהא מזרעת ונהי נמי דתזריע אחריו תקדום הזרעתה בבעילה שניה.

רבינו בחיי בן אשר (המאה הי"ג) אף מוסיף לכך הסבר מדעי:

וע"ד חכמת הטבע אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, כי כשהאשה משתוקקת לבעלה ומתחממת בחשקו כל רצונה ומחשבתה עליו ומציירת צורתו בלבה, ומתוך אותו חשק ממהרת ומזרעת תחלה ובכח אותה המחשבה המצויירת בלבה תלד זכר שכנגד לבה ועיניה, וזהו ענין המקלות ליעקב אבינו (בראשית ל, לז), שהיה עושה בהן ציורין והצאן כשהיו מתחממות היו מתעברות דוגמת

אותן הצורות שהיו רואות בשעת תשמיש, ונשתוו בזה זכרים ונקבות. והוא הדין במין האדם, וכל שכן הוא, שהרי אם במין הבהמי יש לו כח בציור המחשבה על אחת כמה וכמה במין השכלי, וכבר הזכרתי זה בענין המקלות.

ומי שהוא יכול לכבוש את יצרו ומשהה את עצמו כדי שתזרע היא תחלה קבל שכרו כי היא יולדת זכר מן הטעם הזה, וזהו שדרשו רז"ל בפסוק: (תהלים קכז, ג) "הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן", אלו המשהין את עצמם על הבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה ויולדות זכר, וזהו "שכר פרי הבטן".

ע"כ

שאלותי הן:

האם יש לכך איזה הד בחוכמת הגויים? הרי רבים מדברי ההבל של חכמינו מקורם בחוכמת העמים של העת ההיא.

זה דבר שניתן להוכיחו בקלי קלות. האם הם ביצעו ניסויים וסטטיסטיקות והגיעו למסקנה הזו?

למה הרבנים החרדים של ימינו, למשל הרב אליעזר ולדנברג ה"ציץ אליעזר" מפלפל להסביר דבר זה שלא כפשוטו של תלמוד ומסתבך בטענות של בוקי סריקי? כלום לא פשוט יותר לטעון את הטענה האווילית המקובלת "כבר נשתנו הטבעים"?

אגב, מי שחושב שחכמינו לא הכירו את המושג הסלנגי "לגמור" אינו אלא טועה. וכך אמרו בגמרא פסחים פ"ז ע"א – וילך ויקח את גומר בת דבליים (אשת הזנונים שלקח הושע הנביא) – שהכל גומרים בה.