2. כל נושא גן עדן וגהינום (או שכר ועונש בעולם הבא) זו המצאה נוצרית פרופר. המאמינים היהודים נורא מתגאים שהנצרות היא העתקה מהיהדות, הם רק לא מבינים שכיום 80% מהיהדות זה העתקה מהנצרות.
הנה דברים מתוך הספר "חכמים – כרך שלישי : ימי גליל" של בני לאו:
"הרעיון של שכר ועונש בעולמות אחרים מופיע כבר אצל הלל הזקן, מאה שנה לפני החורבן . "קנה לו דברי תורה קנה לו חיי העולם הבא" (משנה , אבות ב, ז). כבר בית שמאי ובית הלל חלקו על משפט הנשמות לאחר המיתה ( תוספתא , סנהדרין יג , ג)."
כלומר סביר מאוד להניח שהיה זה ישו שעשה שימוש בחומרים קיימים ולא להפך.
שני משפטים "בכתבי הקודש" היהודיים לא אומרים הרבה, לעומת סיפורים שלמים וארוכים "בכתבי הקודש" הנוצרים.
קח למשל את התורה שלא מוזכר בה עולם הבא כלל.
אפילו אם הרעיון נולד במוח היהודי (באופן מצומצם) אין ספק שאת "הכבוד" צריך לתת לנוצרים.
מה גם שייתכן וישו והלל הזקן חיו באותה תקופה כי טעות של 50 שנה לפני אלפיים שנה זה בהחלט סביר.
אתה צודק – כל כך הרבה מההלכות, האיומים, ההפחדה בעונש בעולם הבא נלקח מהנצרות – הטעמים היו שיווקיים גרידא – הכת היהודית ראתה עד כמה התפתחה וגדלה המתחרה הנוצרית בעיקר בעזרת הפחד מהמוות והתקווה שיש משהו אחרי המוות שהנוכלים בכתות השונות מיהרו לנצל את המצב לטובתם – וזה עבד נפלא.
זה שלפי האמונה היהודית – קהלת שהוא שלמה המלך – החכם באדם כותב בפירוש – יט כִּי מִקְרֶה בְנֵי-הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם כְּמוֹת זֶה כֵּן מוֹת זֶה וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל וּמוֹתַר הָאָדָם מִן-הַבְּהֵמָה אָיִן כִּי הַכֹּל הָבֶל. כ הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל-מָקוֹם אֶחָד הַכֹּל הָיָה מִן-הֶעָפָר וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. כא מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ.
זה לא הפריע לנוכלי הדת למכור את האמונה הנוצרית למאמינים עלובי הנפש, אגב גם היום מלמדים את תלמידי הישיבה שללא מאמינים מחכה עולם הבא מלא סבל וייסורים – והבורים עדיין מאמינים!! ליצנים כמו אמנון יצחק יודעים להצביע בפירוש על שבעה עולמות נוספים שאליהם יכולים להגיע ומצליחים למכור את ההזיה נהדר.
ולירון
כמו שכתבתי בעבר – סיפור איוב ואפשר להוסיף גם את סיפור עקדת יצחק שכל כך אהוב על המאמינים – אינו מראה את גדולתו של המאמין אלא את עליבותו של האל שבו הוא מאמין – עד כמה נמוך יכול האל המיתולוגי לרדת בכדי שיתעלל במאמין הגדול ביותר שלו בצורה האכזרית ביותר, עד כמה עלוב האל שיחשוב שבאם ייתן בנים אחרים לאיוב בזה הוא יפצה אותו על אבדן ילדיו ועד כמה סמרטוטי האל הזה שייכנע לדרישותיו של השטן לאמלל את המעריץ מספר אחד שלו עבור התערבות טיפשית!
עד כמה קטעים כאלו מראים לאדם החושב את חוסר ההיגיון באמונה, את רמתם של המאמינים ואת השקר הגדול שעומד מאחרי הזעקה היהודית – "אל מלא רחמים" לדמות הספרותית האכזרית ביותר שיצר אדם!!!
אני לא מבין על איזה "יישום" אתה מדבר.
זה שספרי הקנון הנוצריים מכילים את התפישה של גן-עדן/עולם הבא לעומת ספרי התנ"ך שכידוע לא מזכירים זאת, אין זה אומר שצריך להעניק את הכבוד המפוקפק הזה דווקא לנוצרים.
המאמינים נדרשו להצדקה תאולוגית ל"צדיק ורע לו רשע וטוב לו"
ההצדקה הגיעה עם התאוריה על העולם הבא וישוע שהיה כידוע יהודי כנראה עשה בכך שימוש.
אם כבר זליגה תרבותית, יתכן והמקור לתפישת העולם הבא מגיע דווקא מהדת הזורואסטרית. הנה הסבר הלקוח מויקיפדיה מתוך הערך "העולם הבא":
"לפי חלק מהמחקר האקדמי הסיבה הפשוטה לכך שהעולם הבא איננו מוזכר בתנ"ך היא שמושג זה מקורו בדת הזורואסטרית, שהשפיעה על עם ישראל במהלך תקופת בית שני. וכל ההסברים הרבניים האחרים, לפי תפיסה זו, הם בגדר אפולוגטיקה."
עוד עדויות לכך שתפישה זו התגבשה ביהדות לפני ישוע ובוודאי לפני הצלחת מאמיניו תוכל למצוא באותו ערך בקטגוריה "תפיסת העולם הבא בתקופת בית שני".
על כל פנים הטענה שתפישת העולם הבא ביהדות זו פשוט העתקה מהנצרות, לטעמי, מאוד בעייתית.
בספרות חז"ל, במשנה, בתלמוד ובמדרשים המושג "עולם הבא" מופיע מאות פעמים בהקשרים רבים ומגוונים. רק במשנה מושג זה מופיע לפחות שלושים פעמים ולא 2 משפטים. ההוכחה לזה נמצאת דרך אגב בקישור הבא גם תחת הכותרת "העולם הבא בספרות חז"ל".
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D_%D7%94%D7%91%D7%90
תחת הכותרת:
"תפיסת העולם הבא בתקופת בית שני":
כבר בספר מקבים ב' (פרק ז) בספור על חנה ושבעת בניה מופיעה האמונה בתחיית המתים בפי הבנים הנהרגים על קידוש השם. לעומת זאת, באותו הסיפור במקבים ד' (פרק יז) הגורל הטוב של מקדשי שם שמים מתואר במילים: "עומדים הם עתה קרובים לכיסא אלהים וחיים הם את חיי הנצח המאושרים".
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A7%D7%91%D7%99%D7%9D_%D7%93%27
בהתחלה תחת הכותרת: ספר מקבים ד':
ספר מקבים ד' הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר אירועים שונים מימי גזירות אנטיוכוס, שהוטלו על היהודים על ידי אנטיוכוס הרביעי "אפיפנס" בשנת 167 לפנה"ס.
יותר מחמישים שנה…