1. אין מוסד שבסמכותו ליצור חוקים ולבטלם – הדת היהודית נוצרה כשאבדה עצמאותה המדינית. המשנה, שהיא קובץ הלכות, מוצגת כדעות חכמים אך לא כחוק שנקבע על-ידי גוף מוסמך סנהדרין/ בית מחוקקים.

2. ההלכה מבוססת על קביעות שרירותיות חסרי הגיון פנימי שאפשר להעבירה מאדם לאדם כל שכן מדור לדור. יצירת ההלכה מבוססת על מדרש הלכה שאינו לוגי ואינו פרשנות שאפשר לאמץ אותה או להבין אותה. בתקופת המשנה נוצרו הלכות רבות המבוססות על "מדרש הלכה" ו- 13 מידות שהתורה נדרשת בהם. אך מכיוון שאופן הלימוד אינו לוגי ותבוני הדור שאחריו, תקופת האמוראים/גמרא, המעיטו במדרש הלכה ורק לעיתים רחוקות מאוד נמצא שימוש בלימוד שרירותי זה כמו בגזירה שווה, ובדרך כלל לא כדי ליצור הלכה אלא להסביר טעמה של הלכה שנקבעה בדור המשנה.

3. ההשקפה הדתית שדורות הולכים ומתמעטים בחכמה וביראת שמיים "ואם הראשונים כמלאכים אנו [הדור אחריו] כבני אדם, ואם הראשונים בני אדם, אנו כחמורים". מתוך קבלה זו, שהדור הבא חוכמתו ו"קדושתו" פוחתת, מתקבל באופן טבעי שאין לשנות הלכה פסוקה של דור קודם. לכן חכמי הגמרא/אמוראים תפסו עצמם יותר כמבארים את ההלכה, מסבירים טעמה ומקורה אבל פחות עסקו ביצירת הלכה.

4. כל דור, הבא אחר התלמוד, מצא עצמו פחות יוצר ויותר מלקט ומסכם: תקופת הגאונים שעדיין נתנו לעצמם פינת יצירה מעטה, ולאחריהם תקופת הראשונים שרק סכמו/פרשו בצורה מסודרת את ההלכה. הרמב"ם, בהקדמה לספר ההלכה שסיכם מתוך התלמוד, משנה תורה, הבהיר את מציאות זו באומרו: "כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם. הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום". בדורות הראשונים, עדיין נמצאו כמה חידושים הבולט ביותר הוא חרם רבינו גרשום, אם כי הוא אינו יוצר אלא מגביל את המותר. אוסר לשאת שתי נשים, ואוסר לגרש אישה על כורחה. חידוש גדול בתקופת הראשונים הוא יצירת לוח השנה. שינוי אורך השנה, שהמציאות כפתה עליהם לקבוע לוח שנה חדש. אומנם כדי שדבריהם יתקבלו יחסו דבריהם לחכם תלמודי דמיוני, רב אדא, כפי שביארתי בקונטרס מספר שש. בדורות האחרונים, ושוב יש לזכור שדור הולך ופוחת, והם אפילו אינם חולקים על ההכרעות של הראשונים. אך עדיין כשהמציאות טפחה על פניהם הם נאלצו לשנות. הדוגמה הבולטת הוא שינוי זמן כניסת השבת ויציאתה, כפי שביארתי בקונטרס מספר ארבע. בימינו הרבנים רואים עצמם כשומרי הדת מפני הקידמה. אומנם יש מקצת רבנים שמנסים איך שהוא לטעון שהם שואפים לשינוי אך מודים שידיהם אזוקים בכבלי ההלכה הפסוקה.

לסיכום: המציאות של יצירת ההלכה הייתה ללא עצמאות מדינית וללא מוסד מחוקק שיש לו לגיטימיות ליצור חוקים המתאימים לזמן והמקום. ההלכה נקבעה מתוך אבולוציה יהודית הנמצאת תחת שלטון זר שמטרתה לשמר את היהדות. זו למעשה המשימה העיקרית שהיהדות הדתית שמה על עצמה לאורך השנים מאז חורבן בית שני. זהו סודה בהצלחת הישרדותה; להתמקד בה עצמה, תוך התעלמות מהסובב אותה. מלחמות, מגפות, שינויי גבול, בעיות כלכליות, נדודים וצרות הכל כקליפת השום ביחס לשימור הדת כפי שנקבעה בתלמוד. הקהילות היהודיות ראו עצמם כישות על היסטורית, תיאולוגית ששכינה גלתה עמהן. כאומה שעיני ה' אלוהי ישראל בה ורק בה. כשם שהאלוהים אינו מושפע מזמן ומקום כך גם השכינה, ובדומה לשכינה האומה היהודית.

אפשר לדמות את היהודים הדתיים, כפי שהם ראו עצמם, כמין בועה המנותקת מזמן ומקום שכל חפצה לשמור על הבועה.

לפני שבוע הרצאתי בנושא יחס הזרמים האורתודוכסים לתנועה הציונית ולמדינת ישראל, בבית תרבות בחוף הכרמל. לאחר ההרצאה ניגש אליי אדם גבה קומה ואחריו יותר משמונים שנות נסיון ואמר לי דבר נפלא: קראתי באיזה שהוא מקום שהקולקטיב היהודי-דתי מתנהג כאוטיזם קולקטיבי. הם עסוקים רק בעצמם ובריטואלים קבועים.

אמרתי לו שספיחים לנוהג זה נמצאו גם אצל היהודים שפרשו מעולם הישיבות והחלו לעסוק במחקר היסטורי, שפרשנותם את ההיסטוריה הכללית הייתה מתוך עיניים יהודיות. ההיסטוריון ריצארד פייפס כתב על ההיסטוריונים היהודים; דובנוב, גרינברג וברון: " הדיוט כמוני אינו יכול להשתחרר מן הרושם שההיסטוריוגרפיה היהודית לוקה באתנוצנטריות העולה בהרבה על המקובל. ההיסטוריונים היהודים עוברים את אלפיים שנות הגלות מצוידים כביכול בברומטר למדידה מתמדת של הלחץ האוטמוספרי: האם היו הזמנים טובים ליהודים או רעים ליהודים? הסביבה הגויית שבקרבה התפתחה ההיסטוריה היהודית מעניינת אותם לרוב כקליפת השום. עקב כך, הם מתקשים לעכל את העובדה שהחברה הגויית דואגת מטבע הדברים בעיקר לעיניינה שלה, ויחסה ליהודים החיים בקרבה, אם הוא חיובי או שלילי, אינו אלא תוצר לוואי של דאגות שאין בינן לבין היהודים דבר"( R. Pipes, Catherine 2 and the Jews. Soviet Jewish Affairs, Vol. 5, No. 2(1975), pp. 3-20 תרגם: יורם שדה.).

דעת -אמת