החוקר יעקב זוסמן ("תורה שבעל פה פשוטה כמשמעה", מתוך: מחקרי תלמוד – קובץ מחקרים בתלמוד ובתחומים גובלים ,עורכים יעקב זוסמן, דוד רוזנטל, ג, כרך א' עמ' מאגנס האונ' העברית, ירושלים, תשס"ה, עמ' 209-385.)

"שאלת זמן כתיבת נוסח חיבור התלמוד חשוב ביותר להבנת דרכי הלימוד ב'ישיבות' התנאים והאמוראים ולהבנת עולמם האינטלקטואלי של חז"ל ,תרבות 'שעל פה' או תרבות 'ספרותית'.

נושא חשוב לכל תחומי חקר עולמם של חז"ל – היסטוריה, לשון, אומנות, השקפות ודעות.

כלל החכמים – גדולי האמוראים ותלמידיהם, שבקיאותם לפחות במשנה אינה מוטלת בספק – גם הם למדו ולימדו אך ורק על פה. היקף ידיעותיהם השתנה בודאי מחכם לחכם, אבל הם היו צריכם לדעת (ולהבין!) לא רק את מקורות התנאים אלא גם את שמועות האמוראים לדורותיהם. כמות החומר הנמסר והנלמד הלכה וגדלה מדור לדור, וכל הידע המצטבר העצום נרכש בעמל רב ובמסירות בלא גבול, בלימוד ובחזרות אין קץ. אין לתאר את עוצם המסירות ללימוד אינטינסיבי וקשה להפריז במתח האינטלקטואלי המתמיד שחכמי התלמוד היו שרויים בו, כל עולמם וכל אישיותם תורה. האמוראים ותלמידיהם רובם ככולם קיימו בעצמם 'והגית בו יומם ולילה' פשוטו כמשמעו. כל ימי חייהם מילדות ועד זיקנה ושיבה, אין בעולמם של חכמים אלא תורה – ביום ובלילה, בלכתם בדרך ובשבתם בביתם. כל דיבורם והרהורם אינם אלא תורה. וכל זה נעשה ללא טקסט אלא לימוד 'הבעל פה' שימש כתחליף לטקסט. במציאות של "אסכולה" ללא טקסט גורם, מטבע הדברים, לתחושת סכנה 'שמא תשתכח תורה מישראל' והדאגה הקיומית לשימורה של התורה- שבזכותה שמים וארץ מתקיימים – אינה רק עניינו של היחיד אלא סכנה כללית לאומית וקוסמית. לכן בהיעדר ספרים כתובים, בכל בעיה הלכתית שהתעוררה לא הייתה לאמוראים ברירה אלא לפנות לחכמים נושאי המסורות שעל פה , אבל לעולם אינם פונים לספר ומעולם לא שמענו שמישהו הציע 'נייתי ספר וניחזי' .

נשאלת כמובן השאלה מתי השתנה מצב זה ומתי עברו חכמים מלימוד על פה ללימוד מתוך ספרים כתובים. המעבר התרחש בתקופת זמן שאין לנו עליה ידיעות כלשהן, דהיינו בתקופה הארוכה והעלומה שבין תקופת חז"ל הקלסית לבין תקופת הגאונים הקלסית, בין המאה החמישית למאה שמינית, תקופה שכמעט אין לנו כל ידיעות על תולדות ישראל ועל עולמם של לומדי התורה.

תרבותם של חז"ל היא תרבות אורלית במובהק שספק אם יש לנו כיוצא בה. בעולמם של חכמינו אין אף חכם שחיבר ספר כלשהו . חז"ל יצרו ספרות ענפה – בהלכה ובאגדה, במשפט ובפרשנות המקרא , בהגות דתית ובהגות חברתית – בלי מחבר אינדיוודואלי כלשהו. היא כל כולה יצירה קולקטיבית ואנונימית – קולקטיבית בהתהוותה ואנונימית בהתגבשותה.

בטקסט התלמוד אין הגות פילוסופית , אין שירה ואין שאיפה למחקר מחוץ לעולמה של תורה".

דעת אמת