ספר תהילים אינו אלא קובץ של מזמורים שונים, שכל אחד מהם מהווה יצירה בפני עצמה מבחינת הנושא והמסר שלו (או כמעט כל אחד; כך למשל, מוסכם על חוקרי המקרא שהמזמורים ט-י הם למעשה מזמור אחד). אגב, בעת העתיקה התקיימו מסורות שונות של היקף הקובץ של תהילים. בנוסח המסורה יש 150 מזמורים, בתרגום השבעים (התרגום ליוונית, שנעשה לס' תהלים במאות ה-2-1 לפנה"ס) יש 151 מזמורים, ובתרגום הפשיטתא (לניב הסורי של ארמית, שנעשה במאות הראשונות לספירה) יש 154 מזמורים. הגירסאות העבריות של המזמורים, המופיעים בתרגומים אך לא בנוסח המסורה, נתגלו בין מגילות קומראן, כך שמדובר ביצירה עברית מקורית ולא בתוספת של המתרגמים.

לפיכך, השאלה "מי כתב את זה, מתי ולשם מה?" צריכה להישאל לגבי כל מזמור בנפרד.

מעניין לעניין באותו עיניין נראה כיצד מיישבת התפיסה המסורתית – שדוד כתב את ספר תהילים – את המזמורים שמשתמע מהם שנכתבו בזמן מאוחר לדוד.

כך למשל בפרק 72 נאמר הפסוק הבא: "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהלים, עב; 20) משמע ממזמור 73-150 לא נאמר על ידי דוד – תשובה:

תניא: היה רבי מאיר אומר: כל תושבחות האמורות בספר תהלים – כולן דוד אמרן, שנאמר: "כלו תפלות דוד בן ישי", אל תיקרי כלו אלא, כל אלו" (פסחים קיז ע"א ) כך משתעשעים להם רבותינו במשחקי לשון (עיין במאמר "מליצת השיר") ובלבד לקיים את אמונתם.

דוגמא נוספת: בפרק 137 נאמר: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" משמע מזמור זה נכתב לאחר חורבן בית ראשון וכמובן לאחר מות דוד ומה אומרים על כך חז"ל ? "מלמד, שהראהו הקב"ה לדוד חורבן בית ראשון וחורבן בית שני (גיטין נז ע"ב).

ללמדך שכוחה של דרשה ואמונה להפוך על פיה את "כתבי הקודש" עצמם .

עכשיו נחזור לדעת החוקרים: מניין נבע הרעיון שדוד חיבר את ספר תהלים כספר? לכאורה, המקור לעמדה זו הוא העובדה ששמו של דוד מוזכר בכותרות של רבים מהמזמורים בספר (74 מתוך 150 בנוסח המסורה). אך יש לציין, שבתרגום השבעים, כותרות המזכירות את שמו של דוד מופיעות גם במזמורים נוספים, ולעתים הנוסח של הכותרות הללו משונה מאוד מבחינה היסטורית. כך, למשל, כותרת המזמור תהילים עא (בתרגום לעברית) היא: "לדוד, לבני יונדב ולראשוני הגולים", וכותרת המזמור תהילים צו היא: "בהיבנות הבית (= בית המקדש) אחר השבי, שיר לדוד" (את מספרי המזמורים הבאנו לעיל לפי מספריהם בנוסח המסורה; המיספור בתרגום השבעים הוא שונה במקצת). ברור, שאם מזמור כלשהו חובר על-ידי "ראשוני הגולים" או "לאחר השבי" (גלות בבל), הרי שהוא לא חובר על-ידי דוד. משמע, הרעיון של חיבור מזמורים על-ידי דוד הוא תפיסה כללית, וכותרות המזמורים המזכירות את שמו של דוד נובעות מתפיסה זו (גם אם אותן כותרות עצמן מציינות נסיבות היסטוריות שונות של חיבור המזמורים). משמע שאין לסמוך על הכותרות המייחסות את המזמורים לדוד, ויש לבדוק את הזמן והנסיבות של חיבור כל מזמור לגופו. כמובן, המקרים שבהם מזמור מסוים מזכיר מאורע היסטורי ידוע – ומשמע שנתחבר לאחר אותו מאורע – הם המקרים הקלים ביותר בתיארוך של המזמורים. אך מקרים כאלה מועטים מאוד. ברוב המקרים, הדרך הבטוחה ביותר לתארך מזמור זה או אחר היא על-פי לשונו, אלא שהשיטה הזאת מאפשרת הבחנה טובה רק בין המזמורים שחוברו בתקופת הבית השני למזמורים שחוברו לפני כן. מחקרים שנקטו בשיטה הזאת ותיארכו מזמורי תהלים לפיה הם: אבי הורביץ, בין לשון ללשון: לתולדות לשון המקרא בימי בית שני (ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ב); אלישע קימרון, "ללשון בית שני בספר תהלים", בית מקרא כג, ב (תשל"ח), עמ' 139-150. לפי המחקרים הללו, בין המזמורים, שלשונם שייכת לתקופת הבית השני, יש למנות גם מזמורים המזכירים את דוד בכותרותיהם, כגון תהלים קג, קכד, קלג, קמה. אך רוב המזמורים שכותרותיהם מזכירות את דוד נתחברו, כנראה, בתקופת הבית הראשון (אם כי לא בהכרח בימי דוד עצמו).

אשר לתפקידיהם המקוריים של המזמורים השונים (כולל שירתם בטקסי פולחן שבבית המקדש), אלה אינם יוצאים מגדר ההשערה. לעתים מדובר בהשערה משכנעת יותר, ולעתים בהשערה משכנעת פחות, אך אלה הן עדיין השערות. אומנם, מספר דברי הימים, שנתחבר בתקופת הבית השני, ברור כי אכן הושרו שירים שונים בעת טקסי פולחן (והספר אף מייחס נוהג זה לימי דוד ושלמה, כמו בדברי הימים א ו, טז; טז, ו; דברי הימים ב ה, יב-יג). אולם, לא ברור, באלו מזמורים בדיוק מדובר (המזמור המובא בדברי הימים א טז 8-36 מהווה צירוף של תהלים קה, ב-טו, תהלים צו, ועוד פסוקים ממזמורים שונים בספר תהלים; לא ברור אם זוהי גירסה של מזמור שהושר בעת טקס פולחני כלשהו בימי מחבר הספר, או שמא המחבר הזה צירף יחדיו קטעים ממזמורים שונים שהיו ידועים לו ושם את הכל בפי אנשי תקופת דוד).

מבוא תמציתי למחקר של ספר תהלים, על השאלות שהוא מעורר, ניתן למצוא בספרו של אלכסנדר רופא, מבוא לספרות המקרא (ירושלים: כרמל, תשס"ו), עמ' 305-376.

בברכה

דעת – אמת

דעת אמת