מי הבטיח לאברם את הארץ עד נהר פרת?

בראשית ט"ו, ז': "ויאמר אליו אני יהוה אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזו לרשתה" (ולא מאור "הוציאו", אלא מחרן! ראה: בראשית י"א, ל"א).

לפני שנגש לברר מי הוא אותו יהוה ומה ערך יש לאותה "הבטחה", נעלה טענה מקדימה:

כבר אמר הרמב"ם: "ודע שכל מי שאומר עליו הכתוב שמלאך דיבר אתו, או בא אליו דיבור מאת האל, הרי לא היה זה בשום פנים אלא בחלום, או במראה הנבואה" (מורה נבוכים, חלק שני, פרק מ"א).

כלומר: לדעת הרמב"ם לא היה זה דיבור אמיתי, אלא חלום! (והחלומות שווא ידברו).

ונשאלת השאלה: אם בא אדם ואומר אלהים (או יהוה, או אל שדי, או סיני וכו' וכו') הבטיח לי, האם נאמין לו,- אם אין הוכחה בידו?

אנו מכירים סיפורים כאלה מהמיתולוגיה היוונית, אך אלהיהם הרי היו אלהי כזב ולא אל שבשמים ("כי לא יראני האדם וחי". שמות ל"ג, כ').

והנה! אותו(?) יהוה אמר למשה: "אני יהוה וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב באל-שדי ושמי יהוה לא נודעתי להם" (שמות ו', ב')

באמת? ומה אמר לאברהם? (ראה לעיל). וליצחק?-וירא אליו יהוי ויאמר:אל תרד מצרימה.(בראשית כ"ו,ב') ויעקב מה אמר?-

"אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אני הולך… ושבתי בשלום אל בית אבי והיה יהוה לי לאלהים" (בראשית כ"ח, כ')

מה קרה? האם יהוה שכח את שאמר לאברם? ואולי שכח גם את הבטחתו?

ברור שאלה סיפורים של מספרים שונים שאיש מהם לא הכיר את סיפורי חברו. והעורך?… נכשל בתפקידו!!!

ואם לא די לנו בכך, נחזור אל יהוה של אברהם:

בראשית י"ח, א': "וירא אליו יהוה באלוני ממרא והוא יושב פתח האוהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים נצבים עליו… ויאמר אדוני אם נא מצאתי חן בעיניך, אל נא תעבור מעל עבדך". – אדוני בלשון רבים. משמע לשון כבוד ליחיד והמיוחד שבשלושה, – למנהיגם. ואכן הוא מזמין את יהוה ואת שני המלאכים הנלווים אליו לסעוד את לבם ב"חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה…".

ואז (פסוק ט"ז): "ויקומו משם האנשים וישקיפו על פני סדום ואברהם הלך עמם לשלחם". (פסוק כ"ב) "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני יהוה".

והאנשים אשר קמו וישקיפו על פני סדום ואף הלכו אליה, מגיעים אליה לעת ערב: (פרק י"ט, א') "ויבואו שני המלאכים סדומה בערב" (פסוק י"ב): "ויאמרו האנשים (משמע המלאכים) ללוט… משחיתים אנו את המקום הזה.

ויהוה מה עושה בינתיים? (פסוק י"ז) הוא מחליט לגלות לאברהם מה בכוונתו לעשות ואף נכנס אתו למשא והמתן המפורסם, שבסופו הם משתווים: "לא אשחית בעבור העשרה" (פסוק ל"ב).

(פסוק ל"ג) "וילך יהוה כאשר כילה לדבר אל אברהם. ואברהם שב למקומו".

סיפור אלילי, שהמיתולוגיה היוונית לא הייתה מתביישת בו. יהוה, בשר ודם. – שככל האדם זכרונו קצר – מתגלה אל אברהם וזה רואה את פניו ואינו מת!…, אלא מזמינו לארוחת בשר בחלב. ויהוה, העתיד לאסור מאכלים כאלה, סועד את לבו בטריפה הנוראה (ונהנה?)

וכתום המשא והמתן עם אברהם… הוא הולך לדרכו… .

כן! גם סיפורים אליליים נכנסו לתורה, כי מחבריה ועורכיה עוד לא היו מסוגלים להשתחרר מן המחשבה "שאין שעון שלא שען הוא שעשהו". והשען הנו אל שאינו אלא אדם גדול….

אלא שאיני מבין כיצד העם הנבחר, החכם מכולם, ממשיך להאמין, גם אחרי אלפי שנים בסיפורים אליליים כאלה וחושב אותם לאמת משמים.