10 שנים • iaia dnuoau מיתולוגיה והיסטוריה
המיתולוגיות של עמים עתיקים – שנולדו על אדמתם, או שכבשוה דורות רבים לפני שהגיעה תרבותם לרמה של מספרי סיפורים ומשוררים – אינן עוסקות באדמת מולדת או בדת ובמצוות, אלא במעשי גבורה וזימה של אלים ושל גיבורים קדומים.
באנתולוגיה משירת המזרח הקדום (ש.שפרה ויעקב קליין), המגישה לנו תרגומים מהספרות השומרית והאכדית (האלף הרביעי לפנה"ס) תופס נושא המזמורים והתפילות כ-5% ממספר העמודים וה"קינה על חורבן העיר אור", רק כ-4% – בעוד שלמעלה מ-90% מהעמודים עוסקים ביחסים האישיים בין גיבורים וגיבורות ובין אלים ואלות. ומלמדים אותנו המתרגמים ש"לקינות על חורבן ערים ומקדשים – כסוגה ספרותית – אין אח ורע בשום ספרות אחרת, למעט המקרא" (עמ' 426).
המיתולוגיה היוונית גם היא נוצרה ע"י עם היושב קבע על אדמתו ועובד את אליליו ואין היא שונה מהנזכרות לעיל בנושאיה ובאופיה. נכון שביוון של תחילת המאה החמישית לפנה"ס (כ-50 שנה אחרי שיבת ציון שלנו) קמים היסטוריונים (מהרודוטוס עד תוקידידס) הכותבים את ההיסטוריה של יוון, אך זו אינה מתיחסת למיתולוגיה העשירה, אלא לעובדות מובהקות.
וככל העמים התרבותיים דאז, גם עם ישראל יוצר ומעלה על הכתב את המיתולוגיה שלו, אלא שלעם זה חסרים היו הן היסוד המאחד של אדמת מולדת היסטורית והן היסטוריה של עם. לפיכך, כפי שאומר מיכה גודמן בספרו "חלומו של הכוזרי": "בהופעתם בהיסטוריה הציעו היהודים לעולם חלופה: מרחב חדש להתבוננות, – את ההיסטוריה" וזאת במקום הטבע שהיה המרחב שבו חיפשו צמאי רוח את האל" (עמ' 56) ועל "חלופה" זאת בכוונתי לעמוד כאן:
ביום מן הימים מופיע בארץ כנען אדם בשם אברם ועמו שרי אשתו ועוד כמה דמויות. ואם כי כנען הנה ארץ מושבם של מספר עממים, שלהם מספר לא קטן של ערי מדינה, מתנחל אברם בתוכם ואף תובע בעלות על הארץ כולה! וזאת מכוח דברים שאמר לו יהוה במחזה, דהיינו: בחלום! (בראשית ט"ו, א' ואילך). והנה נולד בשטו"מ יצחק – הבן הראשון לעם ישראל שבדרך. ויצחק מוליד את יעקב, – שהוא האב הגדול שלנו – המעמיד תריסר בנים, – אבותיהם של שבטי ישראל.
אלא שלא חולפים שני דורות, מאז "נתנה הארץ לאברם לרשתה", וכל עם ישראל: "יעקב וכל זרעו" (בראשית מ"ו, ו') יורדים מצרימה לשבור בה שבר, אך הופכים להיות עבדים נרצעים בארץ לא להם "ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה…כי לא שלם עון האמרי עד הנה"??? (שם ט"ו, י"ג-ט"ו).-מה הקשקוש הזה?
מה קורה? – עם ישראל מוותר מדעת על הארץ המובטחת, כשהוא יושב על סיר הבשר במצרים ואוכל לחם לשובע?! וכאן נחלץ סופר חרוץ לברוא היסטוריה. הוא יודע על גורם מכריע והוא ממהר לצרף את "תחזיתו" להבטחה שנתן יהוה לאברהם (בראשית ט"ו, ז' ואילך), והיא: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (שם, שם י"ג). הבנתם? שופט כל הארץ מעניש אנשים שעתידים להוולד בעוד שני דורות ויותר, לפני שיש להם אפילו אפשרות לחטוא!
כך מניח אותו סופר יסוד להיסטוריה של העם הנבחר, והיא אינה מקרית, אלא מתוכננת בידי בורא עולם. ו:"היסטוריה עתידית" זאת לומדים אנו כולנו מפרקי התנ"כ הנבחרים, שצוו לנו מחנכינו הנאורים, שהעלימו מאתנו לא מעט "פרקים שאינם לענין", לדעתם ושמהם אפשר ללמוד הרבה מאד דברים "לא רצויים"! כגון:
– "ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה… ויאמר יהושע אל כל העם: … בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם…" (יהושע כ"ד, א' ואילך) והוא ממשיך ומספר להם את תולדות עמם, עד כיבוש הארץ. אלא שאין בסיפורו זכר למעמד הר סיני!, או למתן תורה, בכלל!
היתכן? האם שכח מאורע כל כך חשוב, שנוכח בו? ככתוב: "ויקם משה ויהושע משרתו, ויעל משה אל הר האלהים (שמות כ"ד, י"ב ואילך). ואולי… לא הכיר מחבר ספר יהושע את ספר שמות? (כפי שמסתמן, להלן).
בכל זאת, הבה נבדוק. אולי יחלצנו משה מהמבוכה?: "יהוה אלהינו כרת עמנו ברית בחורב… פנים בפנים דיבר יהוה עמכם, בהר מתוך האש, אנכי עומד בין יהוה ובינכם… כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר…" (דברים ה', ב'). – תאור חלש מאד בהשוואה למתן תורה בסיני (שמות י"ט, ט"ז ואילך) וגם לא בהר סיני מדובר אלא בחורב!!! (וישנם עוד חמישה מקומות בתנ"כ בהם נאמר שהלוחות נתנו בחורב).
מהי האמת, אם כך? ננסה לברר זאת מתוך "ההיסטוריה" הכתובה:
למדנו בתורה שעם ישראל נדד ארבעים שנה במדבר סיני ושם אף קיבל את התורה כולה. והיה בעם שבט לוי שכל עיסוקו היה אחזקת אהל מועד וקיום מצוות שבתורה. והיו הכהנים שלמדו את התורה ולימדו את העם. והעם? ברובו, יודע בוודאי את המצוות הלאומיות, הכתובות בספר ויקרא, פרק כ"ג:
פסוק י': "ובחמישה עשר לחודש הזה, חג המצות ליהוה. שבעת ימים מצות תאכלו"
פסוק ל"ג: "בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה, חג הסוכות שבעת ימים ליהוה" והנה, לתדהמתנו, אנו מוצאים בנחמיה ח', י"ג-י"ח: "ובהיום השני נאספו ראשי האבות… אל עזרא הסופר ולהשכיל את דברי התורה. וימצאו כתוב בתורה, אשר צווה יהוה ביד משה, אשר ישבו בני ישראל בסכות בחודש השביעי… כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן… עד היום ההוא" וגם את חג הפסח לא חגגו כלל, ככתוב במלכים ב' כ"ג, כ"ב.
כלומר, במשך כשש מאות עד שבע מאות שנים לאחר "כיבוש הארץ", לא חגג עם ישראל לא את חג הפסח ולא את חג הסוכות! ולא נמצא אף יודע תורה שירים קולו? – מסתבר איפא שחגים אלה לא נחוגו מעולם, אלא משהביאם עזרא מבבל, – כדברי חכמים:
– "שבתחילה, כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה".
– "חזרה ונשתכחה… – עלה הלל הבבלי ויסדה".
– "חזרה ונשתכחה… עלה רבי חייה ובניו ויסדוה" (סוכה כ', ע"א)
משמע: פרקים רבים בתורה נכתבו בבבל וכל "חכם" שעלה ארצה הביא עמו פרקים משלו. אגב, דבר שקרה גם בירושלים עצמה: "ויאמר חלקיהו הכהן הגדול על שפן הסופר. ספר תורה מצאתי בבית יהוה" (מלכים ב', ח').
בצורה דומה נכתבה ההיסטוריה הרשמית שלנו – התנ"כ. סופרים שונים כתבו את ספור התנ"כ שלהם, מבלי שידעו על קיומם של ספורים אחרים שנכתבו בזמנים שונים. דבר זה מתגלה מתוך הסתירות הקיימות אפילו באותו ספר עצמו, וגם מתוך הניגודים שבין הספרים:
– "ויקח יהושע את כל הארץ הזאת: ההר ואת כל הנגב ואת כל ארץ הגשן ואת השפלה ואת הערבה ואת הר ישראל ושפלתה… ויקח יהושע את כל הארץ ככל אשר דבר יהוה אל משה… והארץ שקטה ממלחמה" (יהושע י"א, ט"ז-כ"ג).
– "ויהושע זקן בא בימים, ויאמר יהוה אליו: אתה זקנתה, באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה" (יהושע י"ג, א' ואילך).
– "ויהי אחרי מות יהושע וישאלו בני ישראל ביהוה לאמר: מי יעלה לנו אל הכנעני בתחילה להלחם בו?…". קראו בשופטים פרק א' את מי לא הורישו אפילו השבטים, אחרי מות יהושע. תמצאו לפחות עשרים ערים ובנותיהן!!!
מסקנה: מי שמקבל מיתוסים עתיקים כהיסטוריה נוהג כעצתו של משה בן מנחם (משה מנדלסון), היהודי הטוב, שאמר: "האמונה בישוע כבן אלהים… שהיא לא רק מעבר לגבול התפישה של שכל אנושי, אלא סותרת את היסודות האפריוריים שלו, הנה, איפא, אמת שאי אפשר להגיע לידיעתה ולכן חייבים פשוט להאמין בה כדי להיוושע על ידה". (אליעזר שביד, "תולדות פילוסופית הדת היהודית בזמן החדש", כרך א' עמ' 73).
למען עתידנו! כדאי שנשכח מיתוסים מפוקפקים ואף תמוהים, שלמדונו חכמי ישראל, ומי שמבקש שכנוע נוסף ימצא אותו בספריו של פרופ' ישראל קנוהל: "מאין באנו" ו"השם".