מותר לשקר כדי להחזיר בתשובה
מאת: ליאור הלפרין
הגמרא במסכת יבמות סה ע"ב כותבת: "אמר ר' אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון, מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום",
כלומר, שמותר לשקר כדי למנוע מריבה וכדומה. זה הבסיס לכל ההתפלפלות מה נחשב "דרכי שלום", וכמה רחוק ניתן למתוח את האישור לשקר.
הבן איש חי (ר' יוסף חיים מבגדד, 1909-1984) לקח את זה צעד קדימה: בשו"ת 'תורה לשמה' סימן שע', הוא קבע שמותר עקרונית לזייף מסמך כדי למנוע מאדם אחר לעבור על איסור שמן התורה. נידונו היה הצעה שהועלתה לבדות צוואה כדי למנוע חלוקת ירושה על פי הדין האזרחי, הסותר דין תורה. וזה מה שכתב:
"ואין בזה חשש 'מדבר שקר תרחק', דאמרו רבותינו ז"ל: משנים מפני דרכי השלום. והא עדיפא להקים דגל התורה, ואין לך שלום גדול מזה". כלומר, הבן איש חי הרחיב את דברי חז"ל המתירים לשקר מפני דרכי שלום גם על כל דבר שיסייע "להקים דגל תורה". בעמוד הבא בשו"ת זה, בסימן שעא', הוא כבר אמר זאת בבירור חד משמעי: "מותר לשקר כדי להעמיד דבר תורה".
יתכן ולקח סימוכין לפסיקה זו גם מהתלמוד הירושלמי במסכת ברכות, פט' ה"ד, שם נכתב: "כל פטפוטין בישין ופטפוטי דאורייתא טבין. כל כזבייא [=כזב, שקר] בישין וכזבייא דאורייתא טבין". כלומר, כל פטפוט הוא רע אבל כל פטפוט על דבר תורה הוא טוב, וכל שקר הוא רע, אבל כל שקר לשם התורה הוא טוב. על כן, אכן מותר לשקר כדי להעמיד דבר תורה.
מכאן הדברים רק התדרדרו:
"מהו אמת ומהו שקר? בתחילת חינוכנו הבנו, שאמת הוא כשמספרים עובדות כמו שאירעו; ושקר, כשמשנים זאת. אך זהו רק באופנים פשוטים, אבל למעשה יש הרבה אופנים שבהם אין הדבר כן. לפעמים אסור לומר דברים כמו שהם… בלי תועלת והכרח, ולפעמים צריך דווקא לשנות, כשהאמת לא יועיל אלא יזיק, כי אז מה שנראה כאמת הוא שקר, שמוליד תוצאות של רע, ומה שנראה כשקר מביא לתכלית של אמת. נמצא, שאמת הוא מה שמביא לטוב ולרצון הבורא, ושקר הוא מה שנותן הצלחה לעסקיו של שר השקר, הסטרא אחרא (השטן)".
ר' א. אליהו דסלר, 1953-1892, שו"ת מכתב מאליהו, כרך א, עמ' צד.
"ואם כן, כיוון שעל ידי טעות זו אדם מכיר את השם-יתברך – מה איכפת לן שזה טעות? … וכיוון שתכלית היוצא מטעות זו הוא אמת, ובאופן אחר בלעדיו אי אפשר שתצא ההכרה [של האלוהים], נמצא שטעות זו היא האמצעי היחידי להשיג התכלית האמיתית, ואם כן – הרי הוא באמת הדרך הנכון, ואי אפשר לקראו בשם "שקר". ההבדל בין שקר לאמת נמדד על-ידי תוצאת הדברים הנולדת מזה, ואם התוצאה אמת, גם האמצעים הממציאים אמת זו הם אמיתים".
ר' ירוחם ממיר, 1936-1873, שו"ת דעת חכמה ומוסר, כרך א, עמ' קיג.
המשמעות החמורה של זה היא שקודם כל אנשי התורה מגדירים מהי אמת: כל דבר שמקרב לעבודת האל, בלי קשר לעובדות בשטח. ואחר כך קובעים אם אמירה מסוימת היא אמת או שקר רק בהסתמך על השלכותיה: אם האמירה הזאת מובילה למסקנות שמרצות אותנו, או לא.
הרבנים שצוטטו לעיל מדברים על עיקרון. זהו עיקרון שעל-פיו יש להתייחס לשקרים כאל אמת, אם הם מובילים לתוצאה הרצויה, ורבנים אלו נחשבים גדולי-תורה ודמויות מופת עבור יהודים רבים בדורות האחרונים.
"ההבדל בין שקר לאמת נמדד על-ידי תוצאת הדברים הנולדת מזה, ואם התוצאה היא אמת, גם האמצעים הממציאים אמת זו הינם אמיתיים". מדובר כאן ממש ב"המטרה מקדשת את האמצעים", ואם עליך לומר ביודעין דברים שהם אינם נכונים עובדתית (כלומר לשקר) לאדם חילוני כדי לגרום לו לחזור בתשובה (ולעשות את רצון האל, שאוטומטית הופך כל דבר שתגיש ל"אמת" מבחינת ההלכה), הרי זה מותר, ואף מומלץ!
הרב דב שטיין, שעושה כיום מאמצים אדירים למנוע יציאה לשאלה בציבור החרדי, מתיר גם הוא לשקר לחילונים ולדתיים כאחד על מנת להחזיר אותם בתשובה או להשאירם בדת. אין לו מעמד של פוסק הלכה, אבל הוא ראש ישיבה מכובד לכל הדעות, ואין ספק שצאן מרעיתו מתחשב בקביעה הזו:
"כנראה אין הדבר ידוע, שקר אינו עבירה מן התורה. בשום מקום בתורה לא נאסר לשקר (למעט בבית דין בעת מתן עדות או שקר שהינו מירמה בעלת משמעות ממונית) …. האם יש ולו גם אדם אחד שלא שיקר במהלך חייו?! ברור כשמש שיש מקרים בהם מותר ומצוה לשקר… וכן ניתן לשאול [האם מותר לשקר] לכל פרט ופרט בעם ישראל שנשבה בקונספציות של גויים שונאי ישראל עקב כפיה האוסרת או מגבילה את היכולת לגבש כלים תרבותיים עצמאיים בגולה. מובן שאין להאמין למי שמנסה למצוא בקעים בתורת ישראל בבואו להאשים רב בשקרים [כי הם באו ממניעים טהורים]…. שיקול הדעת לשקר כדי להחזיר בתשובה או למנוע התנבלות צריך להישקל לפי גנותו של השקר לפי התועלת הטקטית וההפסד האסטרטגי".
(הרב דב שטיין, קונטרס בענין דילוגי אותיות כתשובה לקונטרסי דעת אמת, ע"מ 2, שנת 1990)
אגב, גם בדבריו של שטיין וגם בדבריהם של דסלר וירוחם ממיר שלושת הנקודות […] הבאים בין המשפטים הם מקומות בהם מביאים הכותבים דוגמאות פושרות שירחיקו מהם ביקורת, הנוגעים לעניינים פחותים של בין אדם לחברו (כמו למשל האם יעליב אדם בדבריו, מתוך דבריו של דסלר) או עניינים רגשיים סוחטי דמעות כמעט (לשקר כדי "להציל" מהנוצרים ילדה ניצולת שואה שגדלה במנזר, מתוך דבריו של שטיין) – אך כמו שניתן לראות מדבריו האחרונים של שטיין, בהחלט ניתן לעשות שימוש בשקרים כדי להחזיר בתשובה או למנוע יציאה לשאלה.
"שיקול הדעת לשקר כדי להחזיר בתשובה או למנוע התנבלות צריך להישקל לפי גנותו של השקר לפי התועלת הטקטית וההפסד האסטרטגי".
אני מניח שזה שם בסימן שאלה רציני כמעט כל דבר שמחזירים בתשובה אומרים, ועליך לקחת זאת בחשבון כשאתה חושב האם להאמין לדבריהם בסופו של דבר.
***************************
ונסיים במאמר פרי עטו של הרב יצחק בלומנטל, שהתפרסם באתר "כיכר השבת – האתר החרדי", בתאריך ה-23.9.2009, וכותרתו: "מותר להמציא סיפורי ישועות?". המאמר מדבר על המצאת סיפורי בדים הן לצורכי שנור כספי והן לצורכי כל אינטרס דתי אחר, לרבות החזרה בתשובה. כמו למשל בפסקה הבאה:
"מעניין לדעת שהגאון רבי שלמה זלמן אויערבך נשאל שאלה דומה, והשיב אותה תשובה. הוא נשאל האם מותר לדרשן להמציא סיפורים, כדי לעורר את הציבור לתשובה? הגרש"ז ענה שמותר. הוא הוכיח זאת מכך, שבשותי"ם של הראשונים, כגון 'תרומת הדשן', נכתבו מעשים שלא היו, כדי לבסס עליהם תשובה הלכתית."
את המאמר נביא ככתבו וכלשונו, ללא כל תוספת או הערה. הדברים בהחלט מדברים בעד עצמם.
מותר להמציא סיפורי ישועות?
האם גם אתם כבר קראתם את "הבטחתי ונושעתי 2"? ובכן, מה דעתכם: הסיפורים היו או לא היו?
בשבוע שעבר דווח ב-'כיכר השבת', שבעיתון 'בקהילה' נאלצו לגנוז מהדורה שלימה ולהדפיס אותה מחדש, מכיוון שב-'ועד הרבנים לענייני צדקה' כעסו על כתבה שהם הכניסו. ומה היה כתוב שם? פסק הלכה של הגרי"ש אלישיב, שמותר להדפיס סיפורים שלא היו, כדי לעורר אנשים לתרום צדקה. המו"ל של העיתון צוטט כמי שאומר, שמערכת הביקורת של העיתון הבינה, שלא ייתכן שכך אמר הגרי"ש.
אז מה האמת: היה פסק כזה או לא? לא יודע. אבל לעצם השאלה: האם מותר לפנטז סיפורים כדי להרבות צדקה, או לא? עיתון 'בקהילה' שווה משהו, או שאפשר לעטוף בו דגים? בואו נברר את העניין.
מעניין לדעת, שהגאון רבי שלמה זלמן אויערבך נשאל שאלה דומה, והשיב אותה תשובה. הוא נשאל האם מותר לדרשן להמציא סיפורים, כדי לעורר את הציבור לתשובה? הגרש"ז ענה שמותר. הוא הוכיח זאת מכך, שבשותי"ם של הראשונים, כגון 'תרומת הדשן', נכתבו מעשים שלא היו, כדי לבסס עליהם תשובה הלכתית.
האמת היא, שבשאלה הזו עסק כבר האדמו"ר מראדומסק בעל 'תפארת שלמה' (לליטאים שבינינו: הוא חי לפני קרוב ל-200 שנה. מגדולי החסידות). ומעניין: לא רק שהוא מתיר, אלא הוא כותב זאת בתור עצה טובה לכל דרשן. שאם הוא רוצה לספר איזה מעשה שלא היה, שלא יאמר זאת כ"משל", אלא יאמר "מעשה שהיה", משום שבאופן כזה הציבור מתעורר יותר. ושואל הראדומסקער על עצמו, איך מותר לשקר. והוא משיב: הרי הגמרא מביאה דעה שכל ספר איוב מבוסס על מעשה שלא היה ולא נברא, אלא משל היה. מי שקרא פעם את ספר איוב ראה, שלא מוזכר שם אפילו ברמז שמדובר במשל! אז מה שהיה מותר למשה רבנו שכתב את ספר איוב, מותר גם לנו. (הוא הביא עוד כמה ראיות, ולא נאריך).
והאמת שמעשה כזה כבר מובא בפירוש בגמרא. במסכת יומא מסופר סיפור מזעזע: שני כהנים היו רצים בכבש (- עליה) שבמעלה המזבח, כדי לזכות בתרומת הדשן, (היא אותה מצווה של הרמת חלק מן האפר שנמצא על המזבח, בכלי שבידי הכהן). ראה אחד מהם שחברו מקדים אותו, לקח סכין ותקע לו בליבו. עמד רבי צדוק על המדרגות של האולם בהר הבית, ואמר: אחינו בני ישראל שימעו. כתוב בתורה, שאם מוצאים אדם מת ולא יודעים מי הרג אותו, צריכים זקני העיר הקרובה להביא עגלה ערופה. ועכשיו, מי יביא עגלה ערופה? אנשי העיר ירושלים, או רק הכהנים?! געו כל העם בבכי.
הגמרא מקשה על הסיפור הזה, הרי הדין הוא שבירושלים לא מביאים בכלל עגלה ערופה, ומדוע אמר רבי צדוק כך? ומשיבה הגמרא, שרבי צדוק ידע שלא מביאים בירושלים עגלה ערופה, ובכל זאת אמר כך, כדי להרבות את הבכי. כלומר, שרבי צדוק אמר דבר שאינו נכון, כדי לעורר את העם. אז למה שנתלונן על הפסק של הרב אלישיב?
האם ב-'ועד הרבנים' משתמשים בהיתר הזה? לא יודע. אבל מה שלא מובן זה, למה נלחצו כל כך ב-'ועד הרבנים' מכך שגם אנחנו נדע את האמת? האומנם הם רוצים חלילה למנוע תורה והלכה מכלל ישראל?
דרך אגב, נכדו של התפארת שלמה מספר שם סיפור יפה מאוד על סבו: פעם אחת ישב לנוח מעט, וביקש מהמשמש שיביא לו את הספר 'שבחי הבעל שם טוב'. ועיין בו הרבה זמן, עד שהמשמש לא היה יכול להתאפק, ושאל אותו: ילמדנו רבנו, האם כבודו מאמין בכל הסיפורים המוגזמים האלה שהם אמת? השיב לו האדמו"ר: שוטה שבעולם, אף שיכול להיות שכל המעשיות הללו לא היו באמת, אבל הרי בכוחו של הבעל שם טוב היה לפעול את כל הנפלאות והנוראות הללו, ואם כן מה זה משנה אם הם היו בפועל או לא?!
למה הכוונה ??? הדברים מאפיינים קהילות סגורות ומסורתיות.
אצל הערבים בכלל והבדואים בפרט זה נקרא: פנטזיה. ידוע שחקירות פוליגרף אינן אמינות ויעילות בקרב הבדואים בדיוק מאותה סיבה-הקושי להפריד בין אמת ובדיה והאופן בו הם מאמינים כבר בחלק מבדיותיהם.
ברקע תוכנית תחקירים חדשה 360 בערוץ. כתבת תחקיר על "נשות הטאליבן". יהודיות דתיות כמובן המונות כבר אלפים שמתלבשות כמו באפגניסטן…לראות ולא להאמין…כולל אשתו של בניזרי. היא מספרת שהלכו לרבובדיה. היא מספרת שהוא הסביר לבניזרי-תוך סטירות כמנהגו-שהצניעות היא מעלה שה' אוהב ושבעבר נ"נשותינו" הלכו כך ושאר הבלים. בסוף יש תגובת הרב (או מקורביו, לך תדע…): אשת הרב ובנותמיו לא מתלבשות כך והוא לא "אישר" הלבוש הזה. עכשיו אני ראיתי את אשתו של בניזרי מדברת-שמה ברכה (איזו קללה….) והיא נשמעה רהוטה, ברורה והתיאור של הרבובדיה אמין. האם אכן הצדיק את לבוש "הטאליבן" או לא ???? לך תדע.
אבל זה בכלל לא העניין התחקירנית שהיא דתיה אמרה כך: "הדת היא סם וכשלוקחים ממנה מנת יתר…" זה לוז דברי.
כך אמרה התחקירנית ונשאר רק להיזכר בדברי יהודי אחר מהמאה ה-19: "הדת היא אופיום להמונים".
ע. הצדיק היהודי
מצטט : " שקר מפני דרכי שלום יש בו מין האמת"
טעותך כאן מוחלטת – "ואף על פי כן נוע תנוע."
שקר מפני דרכי שלום יש בו רק (מדגיש – אבל רק) מן הפוליטיקה.
בברכה-
רביב"ש
רק הייתי רוצה להסביר כמה דברים על השקר משום השלום.
לצערי בהתייחסותך לעניין הנ"ל די הסכמת עם דבריו של דסלר. אך עלינו להכיר בכך ללא התניה: אמת היא כאשר אומרים את הדברים כפי שהם, ושקר הוא כאשר משנים זאת.
ואעתיק כאן את מילותיו של דן מלר מבמה בנושא "אמת" מאתר חופש:
אין קשר מחייב – לשונית, לוגית או מעשית – בין הגדרתו של מושג כלשהו לבין השימוש בו לטוב או לרע – לסוגיית השקר. רק תיעתוע מניפולטיבי או נעדר ידע והבנה מסוגל להמיר מובנו של מונח א' במובנו של מונח ב', דהיינו להחליף 'אמת' ב'שק'ר ו'שקר' ב'אמת', וכתוצאה מכך נוסח דאוס-אקס-מכינה להמציא משמעות מצוצה מן האצבע למושג, שיש לו מובן ברור, מובהק ושונה בתכלית.
פלוני נהרג בתאונת-דרכים. זוהי עובדה, 'אמת'. האם נספר זאת לאביו בן התשעים, שרק אתמול יצא מבית-החולים לאחר ניתוח לב פתוח? לעתים התבונה האנושית תביא אותנו להחלטה שלא לספר. ואם ישאל האב לשלום בנו נשקר. אין שום קשר בין ה'שקר' בהתנהגותנו, לבין ה'אמת' בעובדה שהבן מת. תועלת או נזק באמירת אמת או שקר נתונה לשיקולו של הפרט, ועליו לקחת אחריות על עצמו באמירה של 'לא-אמת' או 'שקר', כולל אחריות פלילית אם הדבר נעשה בדרך בלתי-חוקית ופוגעת. התנהגותו של הפרט במקרה זה איננה משנה את ה'אמת' העובדתית שהבן מת, והקישור שאותם הרבנים עושים כאן בין מציאות הדברים כפי שהם לבין המטרה שהם משרתים היא מכבסת-מילים, פרשנות בלתי רלבנטית שאיננה ממין העניין.
בברכה,
ליאור הלפרין
אני לא מבינה למה ביכלל אתא לומד גמרה?
למה אתא מצטט מהגמרה?
יש חומר חילוני רב לשימוש המטרה למה אתא לא משתמש בחומר חילוני?
זה נותן לי הרגשה חזקה שחסר לך חומר, שמא אין לך מה להגיד נגד הדתיים משלך ולא משלהם האם זה נכון?