באנציקלופדיה המקראית (ערך: מהר, עמ' 704) נכתב: "מקצת מן הערבים נשמר עד היום המשפט הקדום שהאב נהנה מהמוהר".

מה שמעניין לראות הוא: את ההתפתחות ושינוי ההלכה מן המקרא עד ימינו, דבר המצביע שעל אף הצהרת הדתיים – הטוענים שהם עושי דברו של אלהים הכתוב בתורה- הרי שלמעשה הם משנים את המנהגים וההלכות. דבר המראה שאף לשיטתם יצירה אנושית היא ולא אלוהית.

מן המקרא מתבאר שנהגו לתת תשלום לאב עבור אישה לנישואין:"וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיהָ וְאֶל אַחֶיהָ [של דינה]… הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה"(בראשית, לד; 11 – 12)

וכן: "אִם מָאֵן יְמָאֵן אָבִיהָ לְתִתָּהּ לוֹ כֶּסֶף יִשְׁקֹל כְּמֹהַר הַבְּתוּלֹת" (שמות, כב; 16)

וכך נהג דוד לפני שלקח את מיכל לאישה:"וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי אֶת מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים"(שמואל ב, ג; 14).

ובתקופת התלמוד מנהג זה התבטל ובמקום לתת מוהר מקדשים את האישה בכסף (ערך שווה פרוטה) או בשטר או בביאה וכותבים לה כתובה (חיוב ממוני אם תתגרש או תתאלמן).

וכך פירש רש"י (בראשית, לד; 12) את המילה "מוהר" – כתובה .

כך נהגו חז"ל במקומות רבים, ששינו את המנהג הכתוב במקרא ויחד עם זה סירסו ושיבשו את פשוטו של מקרא, שיהיה תואם למנהג החדש.

היום מנהג הכתובה משול הוא לחרס הנשבר, והאישה החרדית והדתית אינה מסתמכת על שטר הכתובה אלא על התקנות המודרניות הנוהגות במדינות החילוניות. עייני מה שכתבנו בהקדמה למאמר "מעמד האישה בהלכה היהודית".

בברכה

דעת אמת