14 שנים • aou aiu לא ראיתי שאתה מתייחס לנושא האבולוציה מדוע?
קראתי את המאמר של צבי ינאי : "מדוע האדם עדיין מאמין במתכנן התבוני" והוא הרשים אותי מאוד.
שוקי
נושא האבולוציה מרתק מאוד והוא דורש הרבה לימוד ומחשבה ואיני נוהג לכתוב על דברים שלא נתתי דעתי עליהם במלוא הרצינות עד שהתיישבו בשכלי ולבי כהוגן.
ונושא הפרכת הדת יעיל יותר, לדעתי, כשמדברים לאדם הדתי בשפתו ובמוכר לו והוא הבלי התלמוד.
לכן כשהתייחסתי לנושא "בין תיאולוגיה למדע" עסקתי יותר במקור הסמכות להכרת המציאות. למאמין מקור סמכותו הוא כתבי הקודש כלומר התלמוד ולאדם הטבעי הוא התבונה והרגש הפנימי שתמיד הם דינמיים, מתחדשים, מתפתחים ויצירתיים בניגוד למקור סמכות של אותיות דוממות וקפואות.
באתר נמצא מחקרו של פרופ' עודד נבון על גיל כדור הארץ וכשוחחתי עם הרב נבנצהל בנושא זה הוא אמר שאלוהים ברא את העולם כאילו הוא קדום. וזה בעצם הנושא שמרתק ומושך אותי יותר הוא ההכרה של האדם ובניסוחו של ז'אן פיאז'ה: "בעייתי האמיתית היא להסביר את החדש בהכרה משלב אחד למשנהו. איך אפשר לרכוש את החדש? זאת אולי בעייתי המרכזית". למעשה המציאות (האובייקט) נתפס כפי שהאדם מכירו. ופעמים רבות אדם תופס את המציאות אחרת ממה שהינה. ואיני מתכוון לדברים הגדולים אפילו דברים פעוטים מאוד. כך למשל דוגמה מעניינת שפיאז'ה העיר את תשומת ליבי בה. אדם יכול ללכת על ארבע והוא עושה זאת בטבעיות אך כשתשאל אותו את הטכניקה כיצד הלך הוא יתפוס אותה אחרת ממה שהלך בפועל. ילדים למשל יאמרו שהם קידמו יד ימין אחר כך יד שמאל ולאחר מכן גררו את הברכיים. מבוגרים, חלקם, יאמרו שהם קידמו יד ימין ורגל ימין ואחר כך יד שמאל עם רגל שמאל כאשר למעשה אנחנו הולכים בהצלבה: יד ימין ורגל שמאל.
אנשים רבים שואלים אותי מדוע לקח לך 10 שנים לקלוט שיש טעויות בתלמוד? התשובה היא מתחום ההכרה. האדם יכול לקרוא טקסט ולראות מציאות מבלי להיות מודע מה הוא קורא ומה הוא רואה. ברגע שאדם מחליט לתת דעתו על מעשיו או על תוכן הטקסט אז הוא יוצר תבנית חדשה של הכרה.
ברגע שהחלטתי לעשות רפלקציה ולתת את הדעת בין התוכן הנלמד בתלמוד לבין ידע קדום שלי והאם הם תואמים אז הבחנתי בסתירות הקיימות. בדיוק כפי שתבחן עצמך כיצד אתה הולך על ארבע ותגלה שלא ידעת כצד אתה הולך עד הרגע שנתת דעתך על טכניקת ההליכה.
כשאני מתבונן בתהליך ההכרה הוא משגיא אותי לשיאים. יש כאן מעין בריאה יש מאין. ברגע מסוים לא ידעתי משהו, לא הבנתי דבר מה ולפתע אני מבין. מה קורה בדיוק לאדם שבגיל מסוים הוא לא מסוגל לדעת ובבגרותו הוא מסוגל לדעת.
הציבור המאמין לרוב לא מציב את "אמונתו" וחושב עליה אלא הוא נוהג על-פי אינסטינקטים אמוניים.
זאת הסיבה שכשמעמתים אדם מאמין עם המציאות הוא יברח מהנושא או שיתאים את המציאות לאמונתו (הכרתו את המציאות). המאמינים נמצאים בשלב נמוך של ההכרה.
והשאלה הנוספת המרתקת אותי בעניין זה היא: מהי הפעולה, והאם ניתן בכלל, לגרום לאדם לחשוב על מעשיו כשהוא לא חושב על כך בעצמו ושם מחסומים לחשיבה על מעשיו. וזה כבר נוגע לשילוב הפסיכי וההכרתי.
דעת – אמת
אחת ההנחות הכי יסודיות המונחת בבסיס כל חתירה להקניית הרגלי חשיבה רציונאלית לבני אדם, (בניגוד לאמונות) היא ההנחה כי בני אדם שבאמתחתם יותר ידע עדיפים על בני אדם בעלי ידע חסר.
כאשר לבני אדם ישנה כמה שיותר אינפורמציה סביר יותר שישפטו את המציאות ואו יקבעו דעה, באמצעות שיכלם הישר.
המין האנושי הוא אולי כמו עץ סדוק, כפי שאמר קאנט, נוח להשפעה בקלות בלתי נסבלת, בגלל בורות ועל ידי אינפורמציה מטעה, אבל זה אמור להיות עיקר "אמונה" שידע הוא התרופה המתאימה.
אם נספק לבני אדם את העובדות על נושא כלשהו, הם יחשבו בצורה הרבה יותר בהירה.
אם בני אדם נבערים מדעת, עובדות יהפכו אותם לנאורים.
אם בני אדם טועים, עובדות יעמידו אותם על טעותם.
סוף האמת לצאת לאור , לא כן?
ובכן, יכול להיות שלא.
לאחרונה החלו חוקרים מספר להאיר נטיה אנושית מדכדכת עמוקות ומרפת ידיים עד כדי יאוש, לכל מי ששם את מבטחו בכוחה המחכים של האינפורמציה המלאה.
עובדות, כך מסתבר, לא בהכרח יש להן את הכוח לשנות את דעתם של בני אדם.
למעשה הן משיגות לא פעם בדיוק את ההפך.
בסדרה של מחקרים בשנים האחרונות מצאו החוקרים שכאשר אנשים שיש ברשותם ידע שגוי, במיוחד מאמינים, נחשפו לעובדות שלא ידעו, שמתקנות את הידע השגוי שלהם, הם לעיתים די רחוקות שינו את דעתם.
למעשה ברוב המקרים, התחפרו משתתפי המחקר, עמוק יותר בעמדתם ובאמונתם.
עובדות, כך מסתבר, לא היו התרופה למידע מוטעה.
כמו שלאנטיביוטיקה חלשה מדי יש אפקט של הגברת המחלה, כך פעלו העובדות על המאמינים.
לבני אדם יש אמונות ומערכת של מה שהם חושבים כעובדות מאוכסנות בתוך מוחם.
הבעיה היא שפעמים רבות,מה שהם חושבים כנכון, אובייקטיבית, בודאות, שגוי. וכשמציגים להם את המידע הלא שגוי, הנכון, האנשים הללו מגיבים בצורה שונה לגמרי מכאלו שסתם לא יודעים דבר, במקום לשנות את דעתם כך שתשקף את המידע החדש הנכון שקיבלו, הם תוקעים עקבים באמונתם, עמוק יותר.
הבעיה כמובן היא שאין דבר מאיים יותר מאשר להודות שהנך טועה. התופעה שידועה בז'רגון המקצועי כתקיפת נגד, (בקפאייר באנגלית) היא מנגנון הגנה טבעי מפני דיסונאנס קוגניטיבי.
רובנו מעדיפים להניח שדעותינו התגבשו לאורך זמן על ידי התלבטות רציונאלית בין עובדות, מחשבות, רעיונות ועקרונות ולפיכך החלטותינו שמבוססות על הדיעות אותן גיבשנו, יש להן איתנות, עומק ואינטליגנציה.
לאמיתו של דבר פעמים רבות אנחנו מבססים את דעתנו על ידיעה מעורפלת (כמעט אמונה), שיש לה יחסים מאד לא בריאים עם עובדות.
ובמקום שהעובדות יובילו לקבלתו של דבר, האמונה יכולה במקרים רבים להכתיב את העובדות שאנחנו בוחרים לקבל ולאמץ. וכך גורמת האמונה לבני אדם לעוות עובדות כך שיתאימו טוב יותר לנטייתם שנקבעה מזמן. וגרוע מכל, יכולה האמונה להוביל בני אדם לקבלה בלתי מבוקרת של אינפורמציה לא בדוקה, רק בגלל שהיא מאששת ומחזקת את אמונתם.
והחיזוק הזה עושה אותם עוד יותר בטוחים בצידקתם והרבה פחות קשובים לשמוע ולקלוט משהו שונה וחדש, אפילו הוא עובדתי ואמיתי.
היום בזמננו המודרני עם כל השמועות והמידע המוטעה וחצאי האמיתות המופצות והנגישות לכל דיכפין, הרבה יותר קל להיתפס לאמונה במידע מוטעה ושגוי ובו בזמן להיות בטוח בתכלית שאתה צודק, כשלאמיתו של דבר אתה חי בטעות יסודית.
על פניו זה לא היה צריך להוות בעיה, אבל דווקא אותם אנשים שחפים מידע עובדתי על מהות המציאות הטבעית בעולמנו, דווקא להם יש דעה נחרצת על התהוותה של המציאות.
לפני כעשר שנים התבצע מחקר בקרב מדגם של כאלף בני אדם בו נשאלו שאלות בסיסיות על העולם והיקום הסובב אותנו.
יותר ממחצית הנשאלים הצהירו בבטחון שתשובותיהם נכונות.
למעשה רק כשלושה אחוזים מן הנשאלים ענו נכון על יותר ממחצית השאלות.
מה שיותר מטריד מהבורות היא העובדה שאלו שהיו הכי בטוחים בנכונות תשובותיהם, הם אלו שידעו הכי פחות על נושאי השאלות.
החוקרים מכנים את התופעה הזאת בשם תסמונת אני יודע שאני צודק.
ועושה רושם שהתסמונת הזאת עתידה להיות צרה צרורה שכן מתברר ממנה כי לא זו בלבד שרבים האנשים שיתקוממו נגד תיקון עובדתי של אמונותיהם, אלא שדווקא אלו שזקוקים יותר מכל לתיקון תפישתם את המציאות והכרת העובדות, הם אלו שהכי פחות מוכנים להתייחס בכלל לעובדות.
מה הולך פה, מה דפוק אצל בני האדם? איך יתכן שבני אדם כל כך טועים ובכל זאת בטוחים ביטחון מלא שהם צודקים?
חלק מהתשובה טמון בצורה בה מסדר המוח את החשיבה שלנו. בדרך כלל בני אדם מחפשים עקביות.
ישנה כמות די נכבדה של מחקרים פסיכולוגיים שמראים כי בני אדם נוטים לפרש מידע כשעינם פוזלת לעבר חיזוק הדעות שכבר יש להם.
אם יש לבני אדם אמונה כלשהי לגבי העולם, סביר ביותר שיקבלו באופן סביל וללא התנגדות איפורמציה שמאששת את אמונתם ויתנגדו באופן פעיל לאינפורמציה שמזעזעת אותה.
זוהי כמובן הסקת מסקנות משוחדת.
אין זה חשוב אם המידע המתקבל מדויק או שגוי או אפילו שיקרי, אם הוא מתאים לחיזוק אמונתנו נקבל אותו כעובדה. וזה עושה אותנו עוד פחות זמינים לקבל ולהפנים עובדות שסותרות את אמונתנו.
כאשר "עובדות" כאלה מופנמות מאד מאד קשה להזיז אדם מאחיזתו בהן.
לא ממש ברור מה גורם להתנהגות כזאת. ברור שמוח ששואף לעקביות המחשבה גורם להפעלה של מנגנוני הגנה, אבל, כמו שאומרים החוקרים, קשה להיות אופטימי באשר לאפקטיביות של בדיקת העובדות אצל בני אדם.
בדרך כלל אין הם נותנים לעובדות לקלקל להם את הפנטזיה.
מובן שהחוקרים אינם מרימים ידיים והתופעה נחקרת.
כיוון מסויים של פתרון חלקי נותן מחקר שהראה שככל שבני אדם יותר שלמים עם עצמם ומרגישים טוב לגבי עצמם, הם יקשיבו בפתיחות יתר ויפנימו ביתר קלות, מידע חדש.
ככל שבני אדם הם בעלי בטחון עצמי מופחת או חשים מאויימים, הם יהיו פחות פתוחים להקשבה.
זה גם מסביר מדוע דמגוגים יוצאים נשכרים משמירת בני אדם מתוחים ונסערים. ככל שאנשים חשים מאויימים הם הרבה פחות פתוחים להקשיב לדעות מתנגדות ויותר קל לשלוט בהם.
בעולם אידיאלי בני אדם היו שומרים על עירנות מתמדת בפיקוח על האניפורמציה שהם מקבלים ועל הדרך בה המוח שלהם מעבד אותה.
אבל כמות המידע הנקלט, היומיומי, שתוקפת את המוח שלנו היא כל כך גדולה שעל מנת לתפקד בצורה יעילה התפתחו במהלך האבולוציה מנגנונים של קיצורי דרך תודעתיים, הסקת מסקנות אינטואיטיבית, הדמיות ודמיון מודרך. ללא קיצורי הדרך הללו בקושי היינו מצליחים לבצע משהו בחיי היום יום.
לרוע המזל בגללם, קל מאד לדחוף לנו אינפורמציה לא אמיתית.
דוד סלע
"האם יש אלוהים, או שמקורה של האמונה הוא בפגם מוחי מולד שרוב אוכלוסיית העולם סובלת ממנו?"
http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3480323,00.html
תומר
די מפתיע לפגוש מידי פעם את השימוש שאינו זהיר במונח: אמת.
לאור כל ההתפתחויות האחרונות ובמיוחד בפילוסופיה של המדע
יותר אחראי ורציני לדרוש מכל מי שמציג את עמדתו שישמור על עקביות.
עקבי להיות -זה אפשרי.
האמת המדעית היא מושג כמעט מושאל,כמעט "מטפורי"- ובהחלט מפתיע ששוכחים זאת מידי פעם, ו"בודקים": מדוע יש אנשים המתעלמים מהאמת המדעית.
הלא גם תיאוריית ההפרכה של פופר שהתקבלה על דעת קבוצה גדולה של מדענים ,ולא על דעת כולם, עוצמתה בכך שהיא עקפה את בעיית אי האפשרות לדעת את האמת שכן המבחנים הנדרשים
לשם כך מספרם אינסופי,וגאונותו של פופר הוא ביצירת תהליך האימוץ הזמני של של תיאוריה כל עוד לא הופרכה. אמור מעתה
המדען מבקש את פגמי התיאוריה ולא את צידקתה וכל עוד לא מצאם ממשיך להתנהל עם התיאוריה שאיתו.
לכן מוזרה בעיני מאד ההתנסחות הדתית של משתתפים באתר
המדברים על האמת המדעית משל היתה :"אם האלוהים",ועוד יותר מכך מוזרה בעיני חוסר העקביות של חסידי ה"אמת" ששוללים את זכות הדתיים לאחוז באמונת האל כאמת שלהם,בשעה שהם נמצאים בקירוב באותה מדריגת ברירות.
לעניות דעתי הדברים אמורים להתנסח כך.
אמת הינו מושג אמוני -לא מדעי, ומי שמאמין באמת מושלמת כבר בהווה על כורחינו מאמין באלוהים. גם אם יקרא לה מדעית,זה קונספטואלי. ואמנם צריך להגדיר אותו היטב.
מאידך,תיאוריה מדעית נחשבת נכונה ושימושית כל עוד היא כזו.די לנו בכך וטוב לנו בכך.
אין אמת מוחלטת במדע- אמרת אמת מוחלטת-אמרת אלוהים.
ציפי
לאדם המאמין יש כמה גישות להתמודד עם אלו:
1. הסתגרות, ניתוק מהעולם החיצוני, החילוני. קבלת העובדה שכל המידע שהאדם מקבל הוא מקבל דרך מסננות הבוררות אותו. אדם כזה לא רוצה לדעת על אבולוציה מעבר למה שהרב/העיתון החרדי אומר לו. הגישה הזו מביאה, למשל, להיעלמות דינוזאורים מספרי ילדים והשחתת שלטים במערת הנטיפים שמצינים את גילם של הסלעים שאינו מתיישב (בלשון המעטה) עם גיל העולם במקרא.
גם אם תעמת מישהו שדוגל בגישה זו (הוא כנראה חרדי) עם עובדות שסותרות את המקרא הוא פשוט יניח שאתה משקר או שהרב שלו יודע יותר טוב.
2. גישה פסבדו-מדעית תומכת מקרא: המאמין מכיר בממצאים המדעיים – עצמות דינוזאורים למשל, אך טוען שהמדע טועה לגבי פרושם של הממצאים הללו. במקרה של עצמות דינוזאורים, הוא יגיד שתארוך רדיואקטיבי המתארך אותם לפני מליוני שנים הוא שיטה מצוצה מהאצבע ושהמדע כבר מזמן זנח אותה (מה שלא נכון).
גישה זו דוגלת בנסיון, לפעמים כנה ומדעי במציאת ממצאים שיסתרו את התיאוריות המדעיות הרווחות כיום ויתמכו בכתוב במקרא. לרוב מדובר בסילוף של ממצאים, הוצאת דברים מהקשרם ודמגוגיה רבה הטוענת שתאוריות המקובלות כיום על עולם המדע (תארוך רדיואקטיבי, אבולוציה וכד') נזנחו כבר מזמן, מה שכמובן אינו נכון.
3. גישה מדעית משלימה למקרא: גישה זו מכירה בעובדות המדעיות, אך טוענת שהן מתיישבות עם הכתוב במקרא, ושבעצם כל המדע הידוע לנו כבר כתוב במקורות. המפץ הגדול? כתוב "ויהי אור". בדרך כלל הדבר כרוך בפרשנות מאד חופשית לטקסט, שלדעתי גובלת בחילול קודש של ממש. לגבי עובדות שלא מתיישבות בשום אופן עם המקרא – אבולוציה של האדם מהקוף למשל – אז תינקט הגישה הפסבדו מדעית שציינתי למעלה.
4. לגישה אחרונה לא נתתי שם מאפיין, אבל אפשר לקרוא לה "גישת ציפי" על שם ציפי שביטאה אותה בתגובה שלה. גישה זו אומרת שאכן המדע הקיים מצביע כרגע על כך שהמקרא טועה וכנראה לא נכתב בהשראה אלוהית או כל ידי הקב"ה בעצמו, אבל לא ניתן לזה להטעות אותנו. אותנו חינכו שהתורה צודקת וכנראה מתישהו בעתיד האמת תצא לאור.
לפי הגישה האחרונה אין למחשבה רציונלית ערך בעצם. העיקר האמונה. משפט זה מסכם בערך את גישת הדת למדע, ולדעתי גם את הסכנה הניבטת למדע מהדת. ובאמת, למה לחקור "למה קורים דברים" אם גם ככה הקב"ה הוא זה שגורם להכל לקרות?
נעם
בברכת שבוע נפלא לך –
רביב"ש
על כן גם היא יחסית בהתאם ליחסיותו וסוביקטיביותו של האדם ההוגה אותה.
לא תיתכן אמת אובייקטיבית בהגות האנושית כי לא קיים יצור אנושי שהוא אובייקטיבי בצורה מוחלטת.
כל מי שלמד מעט פילוסופיה ודאי מכיר את האמירה שהחתירה אל האמת עולה על האמת עצמה.
וזה מה שעושה האדם החושב, חותר אל המהות. ישיג אותה? סביר שלא אבל עצם החתירה יש לה ערך וטעם משל עצמה.
בכל אופן מבחינתי האישית, רק מה שפועל במציאות ועל המציאות, תקף.
כל דבר אחר הוא פרי דמיון ואין לו אחיזה במציאות.
הרוב המכריע של ההוגים, לדעתי, שבוי בתפיסת הקוגיטו של דקארט ולא מקבל את העובדה שתודעת האדם תלויה בקיומו ולא להפך.
מציאותו הפיזית של אדם היא תנאי קודם והכרחי למציאותה וקיומה של רוחו.
אין בעיה לאדם להתקיים קיום פיזי ללא כל יכולת רוחנית תודעתית ואת זה רואים בכל פגועי המוח למינהו.
האדם, כמו שאמרו כבר פילוסופים רבים הוא אזרח של שני עולמות, מציאות מצד אחד ורוח מצד שני.
אבל – אסור להתעלם מעובדה קטנה ופשוטה שגם את המשפט הזה שאמרתי, על דו העולמיות שלנו אמרתי אני או אם תרצי רוחי, שהנני סובייקט אחד שקובע ברוב חוצפתו את קיומו של משהו מחוץ לסובייקט, מחוצה לי, את המציאות או נכון יותר את קיום האובייקט כשהוא לעצמו.
מה שקורה כאן הוא שרוח האדם, תודעתו, מתפצלת או מפצלת את עצמה במחשבה ורק במחשבה, לשני חלקים.
והחלק המציאותי או האובייקטיבי גם הוא קיים רק במחשבה, אבל אנחנו, בני האדם, מתייחסים אל החלק הזה כאילו – הוא קיים מחוץ לתודעתנו.
כלומר ההבחנה בין המציאות לבין הרוח בין הסובייקט לאובייקט וקיום האובייקט כשהוא לעצמו היא בסך הכל הבדלה מדומה, המתקיימת רק בתודעתו של אדם.
מה יש בעולם ללא קיומו של הסובייקט, אנחנו, אין באפשרותנו לדעת.
גם אם ישנה מבחינתך, כפי שמשתקף מדברייך, איזו אמת אובייקטיבית טראנסצנדנטית, אנחנו ,בראיה הסובייקטית שלנו את העולם ואת המציאות, לא יכולים בשום פנים ואופן לדעת אותה כי זה יצריך אותנו להיות מסוגלים לצאת פיזית אל מחוץ לתודעתנו ואל מחוץ ליקום.
ואת זה אנחנו יכולים לעשות רק בדמיון.
על כן כל אמירה על ישות שבפי הפילוסופים מכונה "האובייקט כשהוא לעצמו" היא אמירה סובייקטיבית מדומיינת על ידי הסובייקט.
אם הסובייקטים – בני האדם – לא קיימים בעולם כדי לדמיין את את מה שנדמה להם כאמת טראנסצנדנטית – האל – גם הוא איננו קיים.
על כן הוא יצירה אנושית.
זאת האמת שלי.
דוד סלע
1 – מצטט: "בראיה הסובייקטית שלנו את העולם ואת המציאות, לא יכולים בשום פנים ואופן לדעת אותה כי זה יצריך אותנו להיות מסוגלים לצאת פיזית אל מחוץ לתודעתנו ואל מחוץ ליקום"
נכון מאוד !!!
2 -" ואת זה אנחנו יכולים לעשות רק בדמיון."
הדימיון הינו אחד המרכיבים של התבונה, שלתפיסתי היא סופית. יש מי שרואה בדימיון גודל אינסופי ומקיש ממנו אל התבונה.
לתפיסתי האישית סעיף 1 שלך נכון גם אם תחליף את המילה תודעה (שהיא הכרתית) במילה תבונה, שממילא מגבילה אף את הדימיון כגודל סופי.
אלוהים לא קיים לא בגלל שאני יכול לדמיין אותו – הוא לא קיים בגלל שאין לי בכלל צורך לדמיין את קיומו. ועדיין – תבונתי כגודל סופי מכירה בגבולותיה היא ממש.
בברכה-
רביב"ש
קצת מייאש ומדכא ובכל זאת , אני חושב , שסוף הדתות להיעלם . יקח זמן אבל האור בא יבוא .
אלי כהן