שלום מוטי,

ראשית הערה בניסוח שאלתך: "מה התורה אומרת", התורה (חמישה חומשי תורה) אינה רלוונטית לציבור הדתי, כשבאים לברר את ההלכה המעשית בימינו. ספר החוקים והמשפטים של הדתי בימינו אינו התנ"ך אלא התלמוד. לכן שאלתך צריכה להיותך כך: "מה דעת ההלכה, כפי שהתגבשה בתלמוד ובארון הספרים ההלכתי".

ועכשיו אשיב לגוף השאלה.

ראשית אקדים ואומר, שההלכה אינה מתחשבת בזכות הטבעית של האדם לחייו, אלא בזכות החיים שאלוהים נתן לאדם. כלומר, על-פי הדת היהודית חייו (נשמתו, בלשון הדתיים) הופקדו בגוף האדם על- ידי אלוהים ופיקדון זה על האדם לשומרו – כלומר לקיים מצוות ולשומרו מפני אסונות. משמע, אין חייו של האדם שלו עצמו אלא חייו שייכים לפיקציה מחוצה לו שהאדם הגה בעצמו.

לכן, העובר עבירה, הכופר או שממית עצמו למעשה מעל "בפיקדון" שהפקיד אלוהים בגוף האדם, ולכן צריך להיענש. מכאן, שאין פלא, שלדעת חז"ל בתלמוד (בבא קמא צא ע"ב) אדם המתאבד הוא עבריין, שופך דמים והוא נידון כרוצח את עצמו. חומרת מעשה המתאבד נידונה כחומרת שוכר רוצח מקצועי להרוג את חברו. הנה כך פסק הרמב"ם: "השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין (הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ב, הלכה ב).

כלומר, אין ההלכה מתחשבת במצב הפסיכולוגי של המתאבד אלא דנה אותו כרוצח. מכאן שדינו ככל עבריין שיש לבזותו במותו. ולכן נפסק שאין מתאבלים על המתאבד: "המאבד עצמו לדעת אין מתעסקין עמו לכל דבר ואין מתאבלין עליו ואין מספידין אותו" (רמב"ם, הלכות אבל, פרק א, הלכה יא).

הזיקה בין המתאבד לכופר, אפיקורס ורשע, בעניין הקבורה, נמצא במסכתות קטנות: "כל הפורשים מדרכי צבור, והם שעושים עצמן בני חורין ממצווה וכבוד המועדות ושיבת כנסיות ומדרשות והמינין והמשומדין והמוסרין, לא די שאין מתאבלין עליהם, אלא קרוביהם ישמחו וילבשו לבנים ויאכלו בשמחה שמת שונאו של ה'. המאבד עצמו לדעת שאמר אעלה לגג וראוהו מיד שהלך דרך כעס או בשעה שמיצר נפל ומת אין מתאבלין עליו ולא מספידין" (שמחות, ברייתות, מאבל רבתי ,פרק ג, הלכה ה).

מתוך השקפת עולם, המוזכרת לעיל נפסק, הלכה למעשה, שהמתאבד יש לקוברו מחוץ לבית הקברות במרחק של ארבעה מטרים (גשר החיים, יחיאל מיכל טוקצינסקי, חלק א, פרק כה, "מאבד עצמו לדעת, עבריין ומומר" סימן ב').

זוהי ההלכה ביחס לאדם המתאבד, אך ההלכה, לפי הבנתה, מתחשבת בכבודה של משפחת המתאבד ולכן התירו לומר ברכת אבלים ובלשון הרמב"ם: "אומרים עליו [על המתאבד] ברכת אבלים וכל דבר שהוא כבוד לחיים [למשפחת המתאבד]" (רמב"ם, הלכות אבל, פרק א, הלכה יא).

בברכה

דעת-אמת