היי ירון.

הכל בסדר איתנו, ואנחנו מארגנים את עצמנו לקראת היציאה אל החופש. אך ישנו דבר מעניין, למרות שאנחנו בטוחים שהמעשה הזה של יציאה לחירות הוא מעשה חכם ונחוץ – מידי פעם עולים בנו פחדים וחששות מהצעד הזה. ולמרות שאנחנו חזקים ונחושים בדעתינו, ומוכנים נפשית להתמודדות עם הורי (שכנראה הם עיקר הבעיה, שכן הורי בעלי יותר פתוחים בשכלם), ועם החברה והמכרים, בכל זאת כשמגיע רגע האמת – מקבלים מעין פיק ברכים מסויים.

ולגבי הדתיה מהעבודה, התחלתי לדבר איתה כמו שאמרת על החירות המחשבתית, והיא אכן הודתה שיש כבלים מחשבתיים וקיבעון וקיפאון שכלי, אך כשניסיתי להתחיל לפתח את הענין הזה יותר, היא אמרה לי שה׳חילוניים׳ עם כל ה׳פתיחות׳ שלהם הגיעו לתהום, ולכן היא רואה ש׳יוסיף דעת יוסיף מכאוב׳.

אז בינתיים הפסקתי לדבר איתה על הנושא, מכיון שהתייאשתי והתאכזבתי מהצמצום חשיבה שלה שמלובה על ידי רבני ועסקני המגזר, שמטעים לחשוב שכאילו החילוניות היא דת, בעוד שהאמת היא שהחילוניות פירושה חירות, וכמובן שכל אחד מנצל חירות זו באופן אחר, והאדם הרע ינצל את זה בצורה שלילית. וכמו שבמגזר החרדי האנשים הרעים (וישנם רבים כאלה) מנצלים את הדת בכדי להוציא לאור את כל מאוויהם השפלים.

מה אומר לך?! המצב קשה, והאמת נעדרת כמו שאמרו חכמינו שהאמת תהיה נעדרת.

אני בטוחה שאם הם היו חיים היום, הם היו משתגעים מהרדידות והטמטום של ׳הוגי התורה׳.

ביי ויום נעים.

XXX

שלום XXX

החששות טבעיים לחלוטין.

חברתך מודה שהיא מעוניינת בכלא מאשר החופש. ראית את הסרט "חומות של תקווה"? שם יש אסיר שפחד לצאת לחרות והיה מעוניין להישאר בכלא.

אם החילוניות היא דת גמילה מעישון היא התמכרות.

ירון

שלום ירון

ראיתי את הסרט, ומאד נהניתי מהמסר שבו.

אבל לענינינו – הבעיה היא שהיושבים בכלא בטוחים שהחופשיים כלואים, וזה שיגעון גמור. ולמשל האימרה ׳אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה׳ (אבות פ״ו), חביבה עליהם ביותר.

ואמנם בציניות אפשר לומר שהגברים אצלם אכן מיישמים את זה בשלימות, שבשם ״לימוד התורה״ הם פטורים מעול הבית והפרנסה והצבא, ופנויים ללגימת קפה בצוותא (אמנם בעלי בתור אברך לא היה כזה אלא הוא היה לומד באמת, ועוזר לי מאד מאד, אך האווירה הרווחת שם היא כזו), ולכן בכל שמחה כמו ברית, רק האברכים נמצאים כי כל השאר עובדים או לומדים באמת, ולמשל כשהתחלנו ללמוד אני ובעלי, נוכחנו לראות שכעת יש לנו פחות זמן מפעם.

אך הסיבה האמיתית שלא רוצים לצאת מהכלא הוא מכמה סיבות; ראשית, הרגל של שנים לציות עיוור – דבר המרדים את החשיבה והתעוזה. שנית, שלילת האפשרות הזו- הן מבחינת קשרי משפחה וידידות/ים, והן מבחינת השכלה שצריכים להשלים שנים את כל החורים ולהתחיל מהתחלה. ושלישית, הפחד מהעונש על עזיבת הדת, שמלווה בסיפורים אישיים של אנשים שהיו ׳שם׳ וחזרו ליהדות מרצונם. ממש מרגש.

לפני זמן מה חשבנו אני ובעלי, שאולי כמו שבמצרים הצליחו ההמונים לנצח דיקטטורה, כך נצליח המיעוט השפוי לנצח את הדיקטטורה הדתית כאן.

אך כשהתבוננו בענין, ראינו שישנם מספר הבדלים: ראשית, הדת הרבה יותר מבוגרת, וככזו היא מצוידת בתעמולה הרבה יותר מתוחכמת. ושנית, ההרגל הוא הרבה יותר ממושך.

ושלישית, שהדת מקפיאה את יצר התעוזה והמעוף, וכמו שלא היה מרד כלבים על כך שקושרים אותם, מפני שהם כ״כ רגילים שזו הצורת חיים שלהם שהם לא רואים את צורת חייהם כחסירה במשהו.

ועד סיבה, שהדת לא בוחלת באמצעים לדיכוי מרידות. ואנשים מפחדים – פשוט כך.

יום נעים,

XXX

דעת אמת