חכמת ישראל
טיילתי ברחבי הארץ וראיתי שדות נרחבים שבהם נשמרת שנת השמיטה. (כך אומרים השלטים המוצבים בהם). והנה, למחרת היום, אני שומע שיחה ברדיו העוסקת בחקלאינו, וממנה למדתי שעל אף העמל הרב והמפרך שהם עמלים במשך שנים רבות, אין ידם משגת לצבור לפנסיה לעת זקנה…
שתי שמיטות מוצאים אנו בתורתנו הקדושה:
1. "ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ, שבת ליהוה: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וגו'" (ויקרא כ"ה, א'-ח').
2. "מקץ שבע שנים… שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה ליהוה. את הנכרי תגוש… אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך יהוה…" (דברים ט"ו, א'-ב').
אלא שאביונים היו (ויהיו) בישראל, ובסוף תקופת בית שני אף העמיק עוניים של ישראל והתרחב, עד כדי כך שבעלי ממון נמנעו מלהלוות לעניים, והמצוקה היתה בלתי נסבלת!
מה עשתה אז כנסת ישראל – כלומר, הסנהדרין והלל הזקן נשיאו? – תקנו תקנת "פרוזבול" – כדי "לבטח" את כספו של הטייקון. (ממש כמעשה שיילוק, הסוחר היהודי מונציה, כשרצה "לבטח" את ההלוואה שנתן לגוי.)
מסתבר שלמלוים בריבית מצא עם ישראל גאולה, אך לא לעובדי האדמה מוכי הגורל, – כמבואר להלן: "ויש אומרים: שדותינו וכרמינו ובתינו אנחנו עורבים ונקחה דגן ברעב… לוינו כסף למדת המלך – שדותינו וכרמינו – והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים" (נחמיה פרק ה'). לאלה אין שמיטת חובות (כי הפרוזבול אינו מבטלם), אבל הם יצטרכו לקיים שמיטה כהלכתה.
וכל כך רע היה המצב בימי בית שני, עד שקבע ר' יהודה הנשיא שכל עוד היובל איננו נוהג (וכך גם בימינו אנו), השמיטה אינה מדאוריתא (מהתורה), אלא מדרבנן וכך ישנן פעולות שונות שניתן להתירן.

עם הקמת המושבות הראשונות בארץ, התעורר הצורך הדחוף להתמודד עם מצוות השמיטה. התחיל בכך הרב יצחק אלחנן ספקטור, שרבנים נוספים הלכו בעקבותיו. אך היה זה הרב קוק שהעריך ששמירת השמיטה כהלכתה תביא לחיסול ההתיישבות בארץ. הוא הנהיג "באופן זמני" את היתר המכירה, – כפי שעשו חכמים לפניו.
כפי שקבע כבר ר' יהודה הנשיא (לפני 2,000 שנים): מצוות שמיטה הנה מדרבנן, אך לאסוננו אותם רבנים המכנים עצמם "חכמי ישראל" – אינם אלא בורים עוורים, כדברי הרמב"ם (מו"נ, החלק השני, פרק ו').
האין הם יודעים ש"אין מטילין על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה"?
האם מצב איכרינו שונה ממצב אבותיהם בימי נחמיה, בימי רבי יהודה הנשיא, או בימי הרב הגאון קוק.
האם לא ברור שלמי שחקק את חוק השמיטה לא היה מושג כלשהו בחקלאות?
הלא היו אלה בניו של יעקב שאמרו אל פרעה: "רעה (=רועי) צאן עבדיך. גם אנחנו, גם אבותינו" (בראשית מ"ז, ג') ורועי הצאן, מאז ומתמיד, ראו בחקלאים גזלנים השוללים מהם את אדמות המרעה. והאם למדו בני ישראל חקלאות במצרים בשעה שעסקו בבניה בחומר ובלבנים? ואולי הפכו להיות חקלאים בלכתם במדבר?
רבותינו שעשו תורתם קרדום לחפור בו!, רבנים אלה שמשכורתם הנה בגדר חלום להרבה חקלאים, מקימים לתחיה חוק שכבר לפני 2,000 שנה הוכר כגזירה שצריך להעבירה מן העולם. זהו חוק מקומם שמקומו לא יכירנו בעולם בו אנו חיים. בכל ארצות התרבות המדינה תומכת בחקלאים ואילו אצלנו קוברים אותם חיים, במצוות הרבנים!!!
הגיע הזמן לבטל אותם חוקים דרבנן שנחקקו אם מתוך כוונה להפגין גדולה וחכמה יתרה ואם מתוך שהמחוקק לא הבין את הכתוב בתורה:
1. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך… כי נגע (המלאך) בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (בראשית ל"ב, כ"ה-ל"ג): סיפור לילדים על יעקב ששרה עם אלהים ויוכל לו… האם עקב ספור מגוחך כזה אנו זורקים אוכל לאשפה?
2. איסור על אכילת בשר בחלב. הרי כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" וברור שהכוונה לאכזריות שבמעשה! – בדיוק כמו במצוות שילוח הקן: "לא תקח האם על הבנים"  (דברים כ"ב, ו'-ז') ושניהם על משקל דברי יעקב: "הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אני פן יבוא והכני אם על הבנים" (בראשית ל"ב, י"ב(.
והאם לא אכל יהוה (ושני המלאכים עמו) "חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן (אברהם) לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו!"? (בראשית י"ח, ח').
הגיע הזמן שחכמינו יקפצו קפיצה בת אלפיים שנים ויאפשרו לנו לחיות כיצורים חופשיים ולא כחיות מחמד שלהם…

חכמת ישראל
טיילתי ברחבי הארץ וראיתי שדות נרחבים שבהם נשמרת שנת השמיטה. (כך אומרים השלטים המוצבים בהם). והנה, למחרת היום, אני שומע שיחה ברדיו העוסקת בחקלאינו, וממנה למדתי שעל אף העמל הרב והמפרך שהם עמלים במשך שנים רבות, אין ידם משגת לצבור לפנסיה לעת זקנה…
שתי שמיטות מוצאים אנו בתורתנו הקדושה:
1. "ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ, שבת ליהוה: שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וגו'" (ויקרא כ"ה, א'-ח').
2. "מקץ שבע שנים… שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו. לא יגוש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמיטה ליהוה. את הנכרי תגוש… אפס כי לא יהיה בך אביון, כי ברך יברכך יהוה…" (דברים ט"ו, א'-ב').
אלא שאביונים היו (ויהיו) בישראל, ובסוף תקופת בית שני אף העמיק עוניים של ישראל והתרחב, עד כדי כך שבעלי ממון נמנעו מלהלוות לעניים, והמצוקה היתה בלתי נסבלת!
מה עשתה אז כנסת ישראל – כלומר, הסנהדרין והלל הזקן נשיאו? – תקנו תקנת "פרוזבול" – כדי "לבטח" את כספו של הטייקון. (ממש כמעשה שיילוק, הסוחר היהודי מונציה, כשרצה "לבטח" את ההלוואה שנתן לגוי.)
מסתבר שלמלוים בריבית מצא עם ישראל גאולה, אך לא לעובדי האדמה מוכי הגורל, – כמבואר להלן: "ויש אומרים: שדותינו וכרמינו ובתינו אנחנו עורבים ונקחה דגן ברעב… לוינו כסף למדת המלך – שדותינו וכרמינו – והנה אנחנו כובשים את בנינו ואת בנותינו לעבדים" (נחמיה פרק ה'). לאלה אין שמיטת חובות (כי הפרוזבול אינו מבטלם), אבל הם יצטרכו לקיים שמיטה כהלכתה.
וכל כך רע היה המצב בימי בית שני, עד שקבע ר' יהודה הנשיא שכל עוד היובל איננו נוהג (וכך גם בימינו אנו), השמיטה אינה מדאוריתא (מהתורה), אלא מדרבנן וכך ישנן פעולות שונות שניתן להתירן.

עם הקמת המושבות הראשונות בארץ, התעורר הצורך הדחוף להתמודד עם מצוות השמיטה. התחיל בכך הרב יצחק אלחנן ספקטור, שרבנים נוספים הלכו בעקבותיו. אך היה זה הרב קוק שהעריך ששמירת השמיטה כהלכתה תביא לחיסול ההתיישבות בארץ. הוא הנהיג "באופן זמני" את היתר המכירה, – כפי שעשו חכמים לפניו.
כפי שקבע כבר ר' יהודה הנשיא (לפני 2,000 שנים): מצוות שמיטה הנה מדרבנן, אך לאסוננו אותם רבנים המכנים עצמם "חכמי ישראל" – אינם אלא בורים עוורים, כדברי הרמב"ם (מו"נ, החלק השני, פרק ו').
האין הם יודעים ש"אין מטילין על הציבור גזירה שאינו יכול לעמוד בה"?
האם מצב איכרינו שונה ממצב אבותיהם בימי נחמיה, בימי רבי יהודה הנשיא, או בימי הרב הגאון קוק.
האם לא ברור שלמי שחקק את חוק השמיטה לא היה מושג כלשהו בחקלאות?
הלא היו אלה בניו של יעקב שאמרו אל פרעה: "רעה (=רועי) צאן עבדיך. גם אנחנו, גם אבותינו" (בראשית מ"ז, ג') ורועי הצאן, מאז ומתמיד, ראו בחקלאים גזלנים השוללים מהם את אדמות המרעה. והאם למדו בני ישראל חקלאות במצרים בשעה שעסקו בבניה בחומר ובלבנים? ואולי הפכו להיות חקלאים בלכתם במדבר?
רבותינו שעשו תורתם קרדום לחפור בו!, רבנים אלה שמשכורתם הנה בגדר חלום להרבה חקלאים, מקימים לתחיה חוק שכבר לפני 2,000 שנה הוכר כגזירה שצריך להעבירה מן העולם. זהו חוק מקומם שמקומו לא יכירנו בעולם בו אנו חיים. בכל ארצות התרבות המדינה תומכת בחקלאים ואילו אצלנו קוברים אותם חיים, במצוות הרבנים!!!
הגיע הזמן לבטל אותם חוקים דרבנן שנחקקו אם מתוך כוונה להפגין גדולה וחכמה יתרה ואם מתוך שהמחוקק לא הבין את הכתוב בתורה:
1. על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך… כי נגע (המלאך) בכף ירך יעקב בגיד הנשה" (בראשית ל"ב, כ"ה-ל"ג): סיפור לילדים על יעקב ששרה עם אלהים ויוכל לו… האם עקב ספור מגוחך כזה אנו זורקים אוכל לאשפה?
2. איסור על אכילת בשר בחלב. הרי כתוב "לא תבשל גדי בחלב אמו" וברור שהכוונה לאכזריות שבמעשה! – בדיוק כמו במצוות שילוח הקן: "לא תקח האם על הבנים"  (דברים כ"ב, ו'-ז') ושניהם על משקל דברי יעקב: "הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אני פן יבוא והכני אם על הבנים" (בראשית ל"ב, י"ב(.
והאם לא אכל יהוה (ושני המלאכים עמו) "חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן (אברהם) לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו!"? (בראשית י"ח, ח').
הגיע הזמן שחכמינו יקפצו קפיצה בת אלפיים שנים ויאפשרו לנו לחיות כיצורים חופשיים ולא כחיות מחמד שלהם…