14 שנים • aou aiu רצוני לשתף בתהיותיי, בנוגע לסוגיה של העלאת-גירה בידי השפן והארנבת. ראשית אקדים ואומר כי הנני מכיר בעובדה שהתורה הינה יצירה אנושית, ותוּ לא. אולם אנו מדברים כעת במישור אחר – במישור המעשי, שהוא רלבנטי כיוון שהוא שייך בענייני הלכה, הקובעים את הנורמות והכללים המעשיים בחייו של האדם הדתי.
השאלה הראשונה שנראתה לי כרלבנטית ביותר בנוגע לסוגיה זו – האם ישנה מתודה מוגדרת וישׂימה להבחנת בע"ח כשרים מאלו שאינם כשרים. התורה, ב"ויקרא" י"א, כאשר היא מדברת על בעלי החיים המותרים באכילה, פותחת בתיאור של אמות מידה כלליות. לעומת-זאת, כאשר היא עוברת לדבר על בעלי החיים האסורים באכילה – היא מפרטת ומונה את שמות בעלי החיים האסורים.
קאסוטו, בפירושו לתורה, כותב כי "התורה לא באה ללמדנו פרק במדעי הטבע אלא לתת סימנים חיצוניים שעל פיהם אפשר יהיה להבחין בין הבהמות הטהורות ובין הטמאות".
נדמה כי מתגלמת כאן "אסטרטגית הכינון העצמי" של הדת היהודית; כשם שזו האחרונה כוננה את המושג הדתי של "מלאכה" (דיני-שבת), שהוא איננו המושג הרווח של "מלאכה", כך היא כוננה את המושג הדתי של "העלאת גרה", המדבר על סימנים חיצוניים דווקא, שגם הוא איננו המושג הרווח.
"מערכת המצוות של הדת היהודית מכוננת את התוכן הדתי של מושגיה. המושג הכללי של מלאכה מוכר לכל אחד מאתנו, מהקשרים שונים, בלא זיקה כלשהי לדת זו או לתרבות אחרת. לעומת זאת, התוכן הדתי של מושג זה, במסגרת הדת היהודית, מוכר לנו אך ורק מתוך מערכת המצוות של הדת היהודית המכוננת אותו על גבי המושג הכללי" [ "יהדות ואלילות (א. כשר), עמ' 99 ].
בנוגע לאחת ממטרותיה של אסטרטגיה זו:
"מכיוון שהתוכן הדתי של המושגים ניתן להם ע"י מערכת כללים המכוננת אותו, מוענקת לו בזה, במסגרת הדת, מידה רבה של יציבות. […] ביטוי יציב, השואב את תוקפו מן ההגדרה של המערכת המכוננת, לא מותיר את שערי החולשה פתוחים לרווחה […]" (שם, עמ' 100) והעניין מכוון, כמובן, כנגד ניסיונות אפשריים של עקיפת החוק. אילו מערכת החוקים מכוננת את המושג, ולא המושג מכונן את מערכת החוקים – הרי שאין דבר שכוחו יפה יותר כנגד ניסיונות-עקיפה.
ערן
שאלתך לא מובנת לי דיה.
ברור שהדת, כיוצרת מערכת חוקים, לה הזכות לקבוע את ההגדרות, והפה שאוסר הוא הפה שמגדיר.
רק אעיר על דברי כשר הטוען ליציבות בחוק שזה אינו נכון כלל ועיקר. הדת היהודית קובעת יפתח בדורו כשמואל בדורו, וחז"ל שמו עצמם כמחוקקים מהפכניים ולכן הם קבעו כללי פרשנות שאינם תבוניים אלא ארעיים וכינו אותה "מדרש". אחת הדוגמאות היא הגדרת מלאכה בשבת שחז"ל הפליגו להגדרה שונה מהמקרא.
עוד אומר, לגבי העלאת גירה כסימן חיצוני, הוא פליטת האוכל כך מכונני הדת עצמה הגדירו.
על כל פנים, נסה להבהיר שאלתך.
דעת – אמת
אינני מדבר על המתודולוגיה הפרשנית של חז"ל, בקבעם את התוכן הדתי של המושגים, אלא על עצם האסטרטגיה של הדת בכינון התוכן הדתי של מושגיה – שהיא המעמידה יציבות (אם-כי לא מוחלטת, כמובן).
אשר להגדרת מלאכה בשבת –
אצ"ל שהיהדות אינה עומדת על תורה שבכתב, כי-אם על תורה שבע"פ, הקודמת לתושב"כ מבחינה לוגית. וכשם שתושב"ע היא שקבעה את מעמדם של כ"ח הספרים כ"כתבי הקודש", כך קבעה את התוכן הדתי-מעשי של פסוקים נורמטיביים בתושב"כ.
הדת כמערכת אינסטיטוציונאלית, המתגלמת במערך המגובש של תורה ומצוות (הלכה – תורה שבע"פ), היא שביסודה אסטרטגיית "הכינון העצמי".
בנוגע לסוגית העלאת הגירה –
השאלה שהצגתי בראשית דבריי, ואותה אני מנסה לברר, היתה: האם ישנה מתודה מוגדרת וישׂימה להבחנת בעה"ח הטהורים מן הטמאים.
בדברי קאסוטו (בפירושו ל"ויקרא" י"א), אני מוצא הגדרה למתודה כזו, המדברת על סימנים חיצוניים, כגון תנועת הפה (הדומה אצל השפן והארנבת לתנועת הפה של מעלי הגירה, ועל-כן נכללו ביניהם).
השפן והארנבת נכללו בין מעלי הגירה, מפאת נקודות-דמיון ביניהם, אולם על-אף המושג הרווח (של "העלאת-גירה"). וכאן התקשר אצלי העניין אל "אסטרטגית הכינון העצמי" המתגלמת בדת. אולם מכ"מ, אני מעוניין במקורות הלכתיים-קדמונים, הדנים בשאלה של הגדרת המתודה. לי לא ידועים על מקורות קדמונים כאלו.
ערן
הגדרת העלאת גירה בהלכה היא כפי שמוכרת לנו היום, אכילה והקאה. ראה את המקורות בקונטרס מספר 3.
דעת – אמת
לאחר שהבטחת להתייחס לטיעוניו של בורובסקי וכן לטיעוניי שלי ענית לבורובסקי בפירוט ואותי שכחת (???).
אל תשכחני ואל תזנחני. עלו שם כמה נקודות חשובות הדורשות התייחסותך.
סופ"ש רגוע ונעים.
הצדיק היהודי
לא שכחתי אותך, אשתדל להתייחס לטענותיך בשבוע הבא.
ערן
והנה אומר לנו ערן הפסוק הוא לא עירום הוא לבוש ב "אסטרטגית הכינון העצמי", וראו איזה לבוש יפה הוא זה כי במסגרת האסטרטגיה אנו קובעים את המתודולוגיה.
וכמו שלמלך יש סימנים חיצוניים של לבוש שהרי את בשרו עוטף העור ואת העור מכסה פלומת שיער וכך אנו מגדירים מתודה מוגדרת וישׂימה להבחנה בין עירום לבין לבוש ואם כן המלך הוא לא עירום לפי המתודולוגיה,
וכנ"ל פה אנו קובעים מתודה של "מעלה גרה" וכל שיש לו פעולה דומה להעלאת גרה הוא גם "מעלה גרה",
והנה מבקש ערן "אני מעוניין במקורות הלכתיים-קדמונים, הדנים בשאלה של הגדרת המתודה."
ומי לנו קדמון מקובעי "המתודות" ו"האסטרטגיות"(רק הוא לא חלם שילבישו אותו בלבושים שכאלו) מ ר' עקיבא שאפשר להגדירו כאסטרטג הראשי של "הדת כמערכת אינסטיטוציונאלית"
ואלו דבריו בעניין ומובאים בקונטרס 3 "אמר רבי עקיבא וכי משה רבינו קניגי (צד חיות) ובליסטרי (מורה קשת) היה? מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמיים" מגדיר המתודה רואה בפסוק זה רזים שרק מקור החכמה ומנהיג הבריאה יכול לדעתם והוא מסרם למשה אדון הנביאים.
וברורה שהתפעלותו נובעת מכך שהלוא רק 4 בע"ח אלו יש להם סימן טהרה אחד וכיצד משה ידע זאת?,
והרי ר' עקיבא הוא המגדיר של אסטרטגיית "הכינון העצמי". ומעתה "מעלה גרה" כולל גם מי שיש לו סימנים חיצוניים למעלה-גרה, אז מה התפעלות של ר' עקיבא? והלוא לעוד בע"ח יש סימנים חיצוניים למעלי – גרה,
ושלא כבספור "המלך הוא עירום" בו גם המלך הבין בסופו של דבר שהוא טיפש והולך שולל בעקבות אי יכולתו לראות את האמת נכוחה, לא טרח ר' עקיבא לעשות בדיקה פשוטה או לשאול מומחה לבע"ח כדי לקבוע האם השפן מעלה גרה או לא ,
ואולי בגלל שידע שיבוא יום וילבישו לפסוק זה מלבושים חדשים של "אסטרטגיית הכינון העצמי" של "מתודה מוגדרת וישׂימה להבחנת בע"ח" והוא יכול להלל ולשבח את הפסוק העירום וכשיגיע הילד ויצעק רבותי הפסוק הוא עירום, יגיעו אסטרטגים ומתודולוגים ויסבירו לכולם מה פתאום עירום ראו את מחצלות האסטרטגיה והמתודולוגיה.
בורובסקי