שלום ישראל,

דרכם של המאמינים, במיוחד האינטלקטואלים והמשכילים שבניהם, לעשות אידיאליזציה של הטקסט המקודש להם.

הרוצה להתחקות אחר הכתוב בתלמוד צריך ללמוד ממנו ומתוכו ולא להוסיף עליו דברים כדי להצילו מהבליו. הנוהג כך חוטא לאמת, ויתירה מכך מגביה שפלים ומעודד לנהוג כמותם.

איני כותב דברים בוטים אלה, כאילו אין דברים שיש ללמוד מהם או להתפעל מהם, הלא כל קבוצת מתדיינים, שחשיבה בינונית להם, יוכלו להוציא דברים נשגבים.

אלא שיש לומר את הדברים כפי שהם ללא אידיאליזציה וללא ההפך כלומר, רצון לזלזל. אלא השאיפה להבין את הדברים כהוויתם.

ברגיל, כך נדמה לי, שמתדיינים הרוצים להביא דוגמה קיצונית כדי ללמוד ממנה על האחרים, יש לציין זאת ולהביא את הנדון שרצים ללמוד מהדוגמה הקיצונית. ולא להסתפק בדוגמה המוקצנת, ופעמים אף לא להכריע בה, מבלי שהקורא ידע מהו הנושא שממנו יש לו ללמוד מהדוגמה, וכך להשאיר למעיין לשבור ראשו ולנחש מה אפשר ללמוד מדוגמה זו.

אשתמש בשתי דוגמאות ואידך זיל גמור.

אתחיל מהדוגמה שהבאת: "פיל כדופן סוכה".

הספק הנידון בגמרא האם בעלי חיים כשרים לשמש כדופן סוכה. בקוראי את הסוגיא איני רואה מה יש ללמוד ממנה מעבר למה שהיא מלמדת.

אחזק דבריי מתוך הצגת הדברים. הסוגיא נידונה באופן הבא: תנאים (חכמים קדמונים שאין האמוראים יכולים לחלוק עליהם אלא להבינם בלבד) נחלקו, האם מותר להשתמש בבעלי חיים כדופן סוכה: " עשאה לבהמה דופן לסוכה. רבי מאיר פוסל ורבי יהודה מכשיר. שהיה רבי מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא דופן לסוכה". האמוראים מנסים להבין את מחלוקת רבניהם – מדוע האחד מתיר והשני אוסר. כלומר, אינם מביאים דוגמה אחרת אלא דנים בהלכה שקיימת לפניהם.

מכאן האובססיה קומפולסיב, של האמוראים, מתחילה לחגוג כפי שתווכח:

האחד מסביר שהרב שאוסר שימוש בבעלי חיים כדופן סוכה משום החשש שמא תמות בסוכה, ולדעתו צריך סוכה שדפנותיה ראויות לשבעה ימים.

השני מסביר, שמא הבהמה תברח.

החכמים המאוחרים נכנסים לפרטי הבהמות כדי להסביר טענותיהם של חבריהם הקודמים.

אם הבהמה המדוברת היא פיל והפיל קשור כך שאין חשש שיברח הסוכה כשרה לכל הדעות. לברוח אינו יכול ואם ימות הפיל עדיין גופו הגדול יכול לשמש כדופן.

וכך ממשיכים לדקדק, כפי שתעיין בסוגיה שם, ומגיעים לידי אבסורד, מבלי לפרט מהן ההשלכות הלכתיות אחרות מעבר לדקדקנות עד לזרא.

דוגמה שנייה היא סוגיית המכניס איבר מינו לישבנו של עצמו.

בסוגייה זו אתה נוכח לדעת שלא רצו ללמוד דבר אחר פרט לנדון עצמו. הראייה לכך תגובת רב ששת שלא רצה להשיב בנימוק שמציאות זאת – שאדם יצליח להכניס איבר מינו לישבנו – אינה תתכן. הרי לך שאם רצו ללמוד נדון אחר, מדוע רב ששת לא רצה להשיב? וכי מה אכפת לו שהשאלה אינה מציאותית? על כורחך אתה למד שהנדון הוא הנדון ולא דבר אחר.

בברכה

דעת – אמת