Tikkun

Magazine:

Summer

Edition,

2011

Circumcision: Identity, Gender, and Power

Miriam Pollack

Circumcision is seen as the central mitzvah (or commandment) of Judaism.

 

ברית המילה נחשבת למצווה, המרכזית ביותר ביהדות. גם בעיני יהודים חילוניים זהו תנאי בל יעבור להיות בעל זהות יהודית. שלא כמו נושאים אחרים, צו ברית המילה אינו עומד לדיון. גם אלו שדנים בשאלה אם יש אלוהים או לא, או אם אלוהים הוא אישה, או אם מותר להומוסקסואלים להיות רבנים, אינם מעמידים את עניין המילה לשאלה. הטבו הזה מראה עד כמה חזקות התחושות ביחס לטקס העתיק הזה, וכמה חזקים הם הכוחות שמניעים אותו, כוחות שמוסתרים מזה אלפי שנים תחת שתיקה אפלה.

 

כדי להבין את תפקידה של המילה ביהדות, אנחנו צריכים לא רק לבדוק את הצו התנ"כי, בבראשית יז' 10 – 12. אנחנו צריכים גם להתמקד בתפקידים האחרים שחיתוך איבר הזכרות ממלא – חברתיים, פוליטיים, פסיכולוגיים ואינדיבידואליים, כדי להבין אילו צרכים סמויים ממולאים על ידיו. אפשר ללמוד על כך ממחקרים, או מהבנתם של המניעים מאחורי מילת נשים.

 

המילה אינה מיוחדת ליהדות. אבל למנהג היהודי של חיתוך האיבר הזכרי יש שני מאפיינים ייחודיים. ראשית, ביהדות זהו צו אלוהי, שיוצר וחותם את בריתו של האם היהודי עם אלוהים. שנית, הצו אומר לבצע את החיתוך ביום השמיני לחייו של התינוק. מחוץ לכך, יש למנהג הרבה מן המשותף לטקס הזה בדתות אחרות.

 

מה שאני רוצה להראות במאמר הזה הוא שחיתוך איבר המין של התינוק שייך לעולם המגדר והכוחנות. ובכך אין חשיבות לשאלה אם הוא נעשה מכוח צו אלוהי, כטקס, או מטעמים פסאודו רפואיים. והדבר נכון באותה מידה לילדות כמו לילדים.

 

לאלו מאיתנו שגדלו עם צו המילה כמובן מאליו, הרעיון יכול להיראות נועז. לכך יש סיבה אחת: המניעים למילה אינם מובנים לבעליהם. כפי שכתבו קרן וג'פרי פייג' בספרם "הפוליטיקה של טקסי התרבות", המניעים מאחורי הטקסים האלה והמטרות שלהם כמעט לעולם אינם מודעים.

 

בכל חברה שבה מבוצע הטקס, הוא ממלא צרכים חברתיים, פוליטיים-שבטיים, ומיניים. פייג' ופייג' טוענים שבמקור המטרה הייתה להשיג משהו שאי אפשר היה להשיגו בצורה פוליטית: לנטרל את האיום של תחרות על נשים מצד הדור הצעיר. רעיון אחר מביע לאונרד גליק בספרו "חרוט בבשרך": נכונותו של גבר לתת את איבר בנו, האחראי להמשך הזרע שלו, למאכלת, נועד להראות לזכרים המבוגרים האחרים בשבט את מחויבותו לשבט. זוהי הסיבה לכך שטקס המילה לעולם אינו נעשה בצנעת הפרט, אלא בחגיגה בהמון עם. זהו טקס של הצהרת נאמנות הדדית של בני השבט. והתוצאה היא תמיד חיזוק הכוח הנתון לגברים. זהו טקס של הצהרה מחודשת של העליונות הגברית.

 

גם התזמון של המילה שייך לכך. בכל החברות שבהן נהוגה המילה, הדרישה היא שהטקס ייעשה לפני החתונה. לכך שתי סיבות: הדגשת מעמדו העליון של האב, אבל גם חינוך של הנשים לראות באיברים לא נימולים משהו לא תקין. נערות יודעות שאסור להן לקיים יחסי מין עם גברים לא נימולים. באוניפורמיזציה הזאת מתאשר המבנה הפוליטי והסוציאלי של השבט, ומקבל גושפנקה. בכך הופכת המילה לכלי לחיבור בין בני השבט.

 

גליק מעיר גם הערה אחרת: הדם המוקז בטקס המילה נחשב לקדוש. "דם נשי מטמא, דם גברי מקדש", הוא כותב. בכך מתחזקת התמונה הפטריארכאלית: במקום הקישורים המטריארכאליים הטבעיים, מתקדש הקשר הפטריארכאלי, וכפי שננסי ג'יי כותבת בספרה המבריק "דרך הדורות, לעולמים", הקשר הפטריארכלי הופך לטבעי ונראה כבלתי נמנע.

 

יותר מזאת – טקס הברית גורם לנשים להתכחש ליצר הטבעי ביותר שלהם, להגן על פרי בטנן. אישה יודעת, מנערותה, שכדי שבנה יתחבר לעולם הגברים עליה למסור אותו לסכינו של גבר שיפגע בו. קולה הפנימי של האם מושתק, אפילו באוזני עצמה. האינסטינקטים הראשוניים ביותר שלה נפגעים ומוכחשים. היא מנועה מלהגן על בנה. המילה לא רק פוגעת בעורלה של הבן, אלא גם בסמכות האימהית.

 

בכל החברות שבהן נהוגה המילה הקורבן של הילד אינו נחשב כלל לעומת הכוחות החברתיים והפוליטיים שדורשים את הקורבן. כאבו של התינוק מוכחש, או שמתעלמים ממנו, או שהוא הופך לנושא לבדיחות. גברים יהודיים מסוגלים להסתכל בכאבו של התינוק ובחיתוכו של איבר מן הגוף, מתוך אדישות גמורה, כאילו מדובר כאן בבכי עקב חיתול שדורש החלפה.

 

אנחנו, הנשים, נדרשות להתכחש לא רק לתחושת הבטן העמוקה שלנו, אלא גם לאינספור מחקרים, שמראים בדיוק מה התינוק מרגיש. כל המחקרים מראים שמדובר בכאב חד ביותר. אף אחד אינו יודע מה יכולות להיות התוצאות הפסיכולוגיות של ההיווכחות של התינוק שמעלו באמונו.

 

כמו כן, מוכחשות באופן עקבי גם התוצאות ארוכות הטווח לגבי ההתנסות המינית. אפילו בזמנים עתיקים הכירו בני האדם בתפקידים המיוחדים של העורלה להנאה המינית. בזמן התנ"ך הייתה המילה מוגבלת הרבה יותר, והשאירה חלק גדול מן העורלה. המילה המלאה, שנקראת "פריעה", התחילה רק בתקופה ההלניסטית, כצו של רבנים שרצו למנוע מגברים יהודים להשתתף בהיאבקות בעירום, על ידי זאת שגרמו להם להתבייש במילה שעברו.

 

גם פילו, יהודי בן המאה הראשונה, וגם הרמב"ם, הודו בכך שהמילה נועדה לפגוע בהנאה המינית. קולד וטיילור, במחקר שערכו, גילו שבעורלה נמצאים 20,000 קולטנים עצביים שמשדרים הנאה בזמן המגע המיני. הרקמה של העורלה מספקת הנאה בעלת דקויות אחרות מן הרקמות האחרות.

 

בנוסף לכך, הרחקת העורלה מסירה את ההגנה מן האיבר הזכרי, ועם הזמן הוא מאבד מרגישותו ומעטה רקמה קשה. כתוצאה, הגבר זקוק ליותר שפשוף כדי להגיע לאורגזמה. הדבר קורה בדיוק בתקופה שבה האישה מגיעה לגיל המעבר, ומאבדת חלק מן הסיכה באיבר המין שלה. החיבור בין בני הזוג עלול להיפגע, וייתכן שהדבר אינו בלתי מכוון: הוא נועד להציב את חיבורו של הגבר אל השבט שלו לפני החיבור לבת זוגו. הרמב"ם אומר זאת בפירוש:

 

אין ספק בכך שהמילה מפחיתה את ההנאה המינית. כשמוסרת העורלה, האיבר נחלש. כבר חז"ל אמרו ש"קשה לאישה שחוותה יחסי מין עם גבר לא נימול להיפרד ממנו" (ראשית רבה 80). בעיני זוהי הסיבה החשובה ביותר למילה.

 

 

הנה הם הצמד הלא נפרד: הפחד הפטריארכאלי מן האישה, והפחד מן ההנאה. המילה היא התרופה לשני הפחדים האלה, והתוצר שלהם, וגם הכלי שמנציח את שניהם. בפגיעה ביצר ההגנה האימהי בזמן שהוא חזק ביותר; בפגיעה באיבר המין של יצור חסר הגנה שאינו חושד במה שעושים לו; בחיבור של התינוק אל דורות של גברי השבט; ובפגיעה בתדמיתו הגברית של הילד לפני שאפילו התעוררה גבריותו – כל אלה מבססים את הכוח הפטריארכאלי. וזאת, בהרבה דרכים: חברתית, פוליטית, דתית, אתנית, מינית ושבטית.

 

כל זה הוא בניגוד גמור לעמדה היהודית הכללית, של הצבת החיים מעל הכול.

 

הרבנים מסבירים שמכיוון שהאישה קרובה לאלוהים בכך שהיא יולדת, הגבר צריך להתקרב לאלוהים בדרך אחרת, על דרך הקורבן. אבל הרעיון שטראומה היא דרך המלך המוסרית למודעות רוחנית לא תהיה מקובלת על רופאי תינוקות וחוקרי התפתחות. הרעיון שהרוחניות מנוגדת לחיוניות מינית הוא שקרי, והוליך לסבל רב במרוצת הדורות.

 

כששמעתי לראשונה על מילת נשים הייתי מזועזעת. איך הן יכולות? לקח לי שנים להיות מסוגלת להקשיב לקולותיהן: "אלה מי שאנחנו. אף אחד לא ירצה אותי אם אהיה שלמה", "איברי מין שלמים הם מגעילים ולא היגייניים". ואז הבנתי שאנחנו אומרים אותו דבר.

 

אכן, יש הבדלים בין מילת נשים ומילת גברים. אבל חוסר יושר הוא לומר שהשנייה היא חסרת משמעות פיזיולוגית ומינית, בעוד שהראשונה היא ברבריות. להחזיק תינוק בכוח, ולחתוך חלק מגופו, הוא התעללות, מינית וגופנית. מילה אינה קדושה. היא לא מעבירה את המורשת היהודית, והיא לא מבטיחה את המשכיות העם.

 

יהודים רבים מאמינים שהמילה מבטיחה את השתמרות העם. אבל הסקסיזם בהנחה הזאת בולט: האם רק גברים ממשיכים את העם? האם הם היחידים שנחשבים ליהודים? האם תרומת האישה היהודית היא חסרת ערך, בלתי נראית, לא משמעותית? ואיך שימרה אותנו המילה בתקופות שבהן רוצי נפשנו היו צריכים רק למשוך במכנסינו כדי להיווכח אם אנחנו יהודים או לא?

 

רב אורתודוקסי שרואיין בידי אליהו אונגר-סרגון (Unger-Sargon) אמר ללא כחל וסרק שהמילה היא התעללות מינית. ובאותה נשימה הוא אמר שזהו מה שהופך אדם ליהודי. ושזוהי מצווה – אין לנו ברירה.

 

אף אחד לא הראה שהמילה שומרת על היגיינה. ובכל מקרה, ניתוח היה אמור להיות האמצעי האחרון. האגודות הרפואיות של הולנד, פינלנד, בריטניה, אוסטרליה וקנדה יצאו כולן נגד המילה, בטענה שאין לה כל הצדקה רפואית ושאינה לטובתו של הילד.

 

המילה היא אולי טקס עתיק, אבל הוא רע. היהדות ידעה לשנות את עצמה במשך הדורות. הויתור על בית המקדש ועל קרבן של חיות לא גרם לעם היהודי להיעלם. החיתוך של האיבר של הבן הזכר אינו הופך את אימו ליהודיה. וזהו מה שקובע אם הוא יהודי או לא.

 

בלי לסכן את המשכיות עמנו, אנחנו יכולים להזמין את ילדינו, בנים כבנות, ל"ברית בלי מילה", וללמד אותם את היופי שביהדות. בניגוד לנצרות, שעל פיה ילד נולד לתוך חטא, היהדות סבורה שהנפש טהורה במקורה. רק איבר המין זקוק ל"גאולה". האמת היא שהתינוק הוא טהור, כולל איבר המין העדין שלו. זוהי מצווה וחובה קדושה להגן עליו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דעת אמת