שלום אוריאל,

השימוש במילה "דת" מבלבל.

צריך לדייק, האם כוונתך לאמונה חסרת מעשים וזו אמונה מתה שאינה מעלה ואינה מורידה ואיתה איננו מתעסקים כלל ועיקר.

אם כוונתך לדת ממוסדת ומאורגנת עם בני קהילה מובחנים ולהם תקנות וחוקים כדוגמת הדת היהודית אזי נראה שדת זו מקשה ומפחידה יותר מאשר מקלה.

דת יהודית הפליאה לעשות בדקדקנות הלכתית המגיעה לבית הכסא, בית המרחץ וכאלה רבות עד שנאלצו מנהיגיהם לעודד את מאמינהם שהעולם הזה ראוי לסבל וצרות כדי לזכות לעולם הבא.

משמע, אנשי הדת עצמם מודים בפה מלא שדתם גורמת לסבל, עוני, סיגוף וצער וכך ראוי להם לדעתם כדי שאחרי מותם יפגשו את העונג.

נדמה לי שדברים אלה ידועים וגלויים לכל מי שעינו רואה.

ראה למשל את הצער שחוקי הדת גורמים לזוג נשוי שאינם יכולים להעביר חפץ זה לזו בזמן שהיא "טמאה" נידה. וכי מה מקל במגבלה זו?

ויתירה מכך, הם מפחידים את המאמינים בסיפורי הפחדות מזעזעים הגובלים בהתעללות נפשית.

במסכת שבת (יג ע"א-ע"ב) מספרים את הסיפור המפחיד הבא:

סיפר אליהו הנביא: מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה, ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה : 'כי הוא חייך ואורך ימיך', בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה, שימש תלמידי חכמים הרבה – מפני מה מת בחצי ימיו?

ולא היה רב שידע להשיבה . פעם אחת נתארחתי אצלה [אליהו הנביא] וסיפרה לי את סיפור בעלה. ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך כיצד התנהג? השיבה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. – בימים של שבעה נקיים מהו אצלך? השיבה לי: ' אכל עמי, ושתה עמי, וישן עמי בקירוב בשר [לא שמר נגיעה]. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה, שהרי אמרה תורה: 'ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב.

שים לב אוריאל שאליהו הנביא, כך לפי מספרי הסיפורים בתלמוד, סבור שברוך המקום שהרגו.

איזו דת זו בדיוק? מה הסיפורים הנוראים האלו? חשוב רגע על ילד קטן ששומע סיפורים אלה לאיזה חרדות הוא יגיע בבגרותו.

בברכה

דעת – אמת

לדעתי התשובה של דעת אמת מחטיאה את המטרה, הדת אכן עוזרת להתמודד עם קשיים, כך הדת היהודית, הנוצרית והמוסלמית. השאלה היא האם 'תופעות לוואי' חיוביות של דת הם סיבה מספיק טובה להאמין בה (לא מעט סיינטולוגים שפרשו אמרו שהכת היתה מקום מצויין להכיר בחורות).

פילוסוף בשם אדמונד טיל טען 'מי שמאמין במשהו רק כי הוא גורם לו אושר לא שונה מהותית ממי שרוצה כסף ולא אכפת לו איך ישיג אותו'

הצגת תופעות הלוואי החיוביות של דת היא בעצם הודאה בתבוסה, הודאה שהדת עצמה לא נכונה ושהמאמינים בה מאמינים בהבלים – אבל ! זה משתלם וזה כדאי. האם לא עדיף להיות יותר אופטימיים ולהניח שאנשים מסוגלים להתגבר על קשיים גם כשהם רואים את המציאות נכוחה מול עיניהם?

עדו

שלום עדו,

הדת היהודית יותר מזיקה לאושרו ל האדם בעולם הזה מאשר גורמת לו עונג.

בזה כולם מסכימים גם אנשי הדת עצמם שנאלצים לפנטז את אושרם בעולם הבא.

עדו, כמובן שיש נקודות מסוימות בדת המסיעות אך בשכלול הם יותר מריעים מאשר מטיבים.

זאת הסיבה שהנאורות התעוררה לגרום לאדם עונג ולא להתביש בכך.

נסה לחשב מי מביא יותר אושר לאנשים רבים לזמן מרובה יותר.

דעת – אמת

כך גם אלכוהול וקוקאין.

יואב

אוריאל

אני חולקת עליך ובמשתמע גם על ירון.

הדת האידאלית הרעיונית אינה מיועדת לתמיכה בחולשה

אלא ליצירת השבחה ועוצמה למצטיינים

לומר שהיא תומכת בחולשה הוא כמו לומר שמגדלים ומאמנים

אנשי קומנדו ואו לוחמי קונג פו כדי להעניק להם תרפיה ושיקום

נפשי. הדת היתה דרך למיוחדים ולמצטיינים,מאז ומעולם. אם ברוח זו תקרא את הסיפור שהביא ירון על המצטיין שנקטל בדמי ימיו תבחין נכונה במשמעות של הסיפור,ואדרבה לו המתרשל

באי שמירת נגיעה היה איש פשוט שעושה חטאים דתיים לרוב

לא היה נקטל אדרבה היה מאריך ימים כרגיל, כי לא מצפים ממנו

לשום דבר.

דעתי שהדתות והכתות הינם ארגונים היררכיים, והשכבות הבורות

מאפשרות את קיומם של המיוחדים.

אם זה נקרא ניצול או שזו חמלה על פשוטי העם זו שאלה של הנחות מקדימות. עם ישראל שנזכר בתנ"ך כעם סגולה בין העמים תופס את עצמו כראשון למען האחרים,אבל פשוטי הפסוקים מכבידים במידת מה על תפיסה עצמית זו. יש נטיה לסלוח לחיילי קומנדו על גאוותם כיוון שהם משרתים במצויינותם את החברה , כך אנשים דתיים היו רוצים להחשב בעיני סביבתם,ואכן יש כמה אנשים דתיים בעמים ובישראל שהחוש האסתטי לא נפגע מיומרתם זו, ועם זאת יש מספיק אנשים דתיים שהחוש האסתטי

מתקומם בראותו אותם ואת קטנות התנהגותם.

שוב אני אומרת הדת בנויה על אליטיזם ועל שיתוף פעולה של פשוטי עם.

ציפי

שלום אוריאל.

האדם רוצה משהו בחייו ששונה מחיי היום יום הקשים והוא בוחר לעצמו להאמין במשהו ש"מעבר להם" כדי לחוש טוב יותר בצרותיו ומצוקותיו. ובמובן הצר הזה בלבד יתכן שהדת כן מספקת אי-איזה שירות חיובי בעולם יחד עם כל הסבל שהיא גורמת.

אבל אנשים רבים מידי מתבלבלים וחושבים שהאמירה "הדת היא דבר מנחם" והאמירה "הדת היא דבר נכון" הם היינו הך. והרי איך יחשבו אחרת? שהרי ברגע שיסכימו עם עצמם שהדת אינה נכונה, בו במקום היא תפסיק לנחם אותם…

אך התוכן המנחם של האמונה אינו מעלה את ערך האמת שלה.

כמובן, אני לא יכול להתכחש לצורך הרגשי בניחומים וגם לא לטעון שתמונת העולם שלי מציעה משהו מעבר לנחמה מתונה למדי לאדם שכול, למשל, או לאדם נכה.

אבל כשהנחמה שהרעיון הזה אמור להציע מבוסס על ההנחה הבלתי מתקבלת מבחינה נוירולוגית שאנחנו ממשיכים לחיות אחרי מותו של מוחנו, וכיוצא באלו הנחות – אני מעדיף שלא להינחם ולהישאר על קרקע המציאות.

ללא אמונה קשה מאוד להתמודד עם החיים האלו. זה מצריך הרבה כוח נפשי להבין שאין שום "אבא טוב" שידאג לך ושמכל הרע הזה יצא טוב בסופו של דבר. סוגיית הנחמה מעדנת את הבחירה הזו ומשרה עליה אור יותר אנושי ובר הבנה, אך כוחה של הדת לנחם אינו הופך את מושא האמונה בה לאמיתי.

גם אם נסכים לוותר לצורך הדיון (ולצורכו בלבד) ויתור עצום, גם אם נקבל חד משמעית כי האמונה בקיום אלוהים חיונית במלואה לרווחתו הנפשית והרגשית של האדם, גם אילו היו כל האתיאיסטים נוירוטים נואשים הנדחפים להתאבדות על ידי חרדה קיומית חסרת רחמים – דבר מכל אלה לא היה תורם ולו קמצוץ של ראיה לכך שהאמונה הדתית היא נכונה. זו יכולה להיות ראיה לכך שרצוי לאדם *לשכנע* את עצמו שאלוהים קיים, גם אם הוא לא קיים.

מדהים להיווכח כמה אנשים אינם מסוגלים כנראה להבחין בהבדל שבין "א הוא נכון" לבין "רצוי שאנשים יאמינו ש-א הוא נכון". או שאולי הם לא נכשלים בטעות הלוגית הזאת, אלא פשוט מיחסים לאמת פחות חשיבות מאשר לרגשות אנושיים.

ואיני רוצה לזלזל בערכם של רגשות אנושיים. אני רק מציע שנבהיר לעצמנו, בכל שיחה, על מה אנחנו מדברים: על רגשות, או על אמת.

בברכה,

ליאור הלפרין