לא יודע למה להתייחס דווקא למוסר.

אם תבקר באוניברסיטאות הישנות של אנגליה – אוקספורד וקיימברידג' המפורסמות – תראה שכולן הן למעשה כנסיות לשעבר שגדלו והתפתחו למה שהן כיום (המושג 'דוקטור' הוא מושג נוצרי, דוקטור לתיאולוגיה הוא כומר, דוקטור לרפואה הוא רופא וכל דוקטור אחר הוא דוקטור לפילוסופיה, עד היום קיים הקיצור PHD )

גם האומנות התפתחה בזכות הדתות ודי לראות את הציורים והפסלים שהשאירו הנוצרים הקדמונים, חלק מהיצירות המוזיקליות הגדולות ביותר הן מיסות והתיאטרון החל את דרכו כמחזה דתי שנועד לשכנע את המאמינים שהאל הטוב ינצח את השטן הרע.

כל התפתחות אנושית של ימינו יש לה שורשים בעבר ובעבר כולם האמינו בדת כלשהי. כן, גם המוסר מתחיל בעבר ומכיוון שבעבר

אנשים היו דתיים הרי שברור שהדתות גם תרמו להתפתחות המוסר.

המוסר הנו תוצר אנושי. אנשים טובים חוקקו חוקי מוסר טובים ואנשים רעים חוקקו חוקים רעים. בימי קדם ,כדי לתת תוקף לחוקיהם הם יחסו אותם לסמכות עליונה-אלהים.כך ביהדות,בנצרות ובאיסלאם.

על סוקראטס היווני אומר פרופ' נתן שפיגל ( בספרו "סוקראטס"עמ' 2):

"במרוצת הזמן הפך סוקראטס להתגלמותם של ערכי מוסר וחוכמה עילאיים". ולמה במרוצת הזמן? כי לסוקראטס, וליוונים בכלל, לא היה מושג של אל טרנסצנדנטי שבו היה יכול לתלות את תורת המוסר שלו. אלי יוון הרי היו חבורת פרחחים שדאגו רק ל"ממזרים" שלהם.

רק אחרי שנקלט ביוון המוסר היהודי-נוצרי הבינו הם והעולם כולו עד כמה עילי היה המוסר שסוקראטס ניסה להקנות להם,ללא הצלחה.כי

כאמור הוא לא הכיר כוח עליון שבו היה יכול לתלות את תורת המוסר שלו.

את המוסר ניתן לחלק לשני תחומים עיקריים. עקרונות מדומיינים ועקרונות אוניברסאליים.

עקרונות מדומיינים הינם ציוויים מוסריים שבחברה אחת יכולים להיות טריוויאלים ובחברה האחרת אינם כלל חלק מהקוד המוסרי השולט. לדוגמא – שיוויון זכויות לנשים. או למשל דמוקרטיה.

לעומתם יש עקרונות מוסריים שנראה שבכל חברה הם נחשבים לכללים מוחלטים. למשל לא לרצוח, או לא לגנוב. אונס למשל. נראה שלא משנה מה החברה המדוברת, אלו כללים שתמיד בני האדם שומרים עליהם.

עקרונות המוסר המדומיינים, יתכן שלפחות חלקם נובעים מהדת. לדוגמא עקרון השיוויון נולד בעת המודרנית מהמהפכות האמריקאית והצרפתית, מהרעיון שכל בני האדם שווים בפני האל וכולם נוצרו בדמותו.

כללי המוסר האוניברסאליים לעומת זאת, הם כנראה חסרי תלות בדת. נראה שחלק מיכולתנו לחשוב יוצרת כנראה מנגנון של "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" שמייצר יתרון אבולוציוני המאפשר לנו להתאחד למסגרות משותפות המבוססות על כללים וחוקים המשותפים לחבריהן בעוד חברות לא מוסריות יתדרדרו לתוהו ובוהו מהר מאד.

המבחן הטוב ביותר לתשובה לשאלה היא בחינה של מקרי מבחן מימינו וגם מהעבר. האם לחברות דתיות או חילוניות, כל אחת עם העקרונות המוסריים המדומיינים משלהן, יש עדיפות על רעותן בשמירת העקרונות המוסריים האוניברסאליים? התשובה תהיה מאד לא חד משמעית. יש כיום הרבה חברות מאד חילוניות שתופעות הפשיעה, הרצח, הגניבה וכו' שכיחות אצלהן הרבה פחות ממדינות דתיות. ונראה שחברות חילוניות מאד יוזמות פחות ופחות מלחמות, למשל, מחברות שנוטות לדתיות או שיש בהן תהליכים חזקים של חזרה בתשובה (ארה"ב בשנות ה-2000 למשל).

אין הדבר אומר שחברות דתיות מוכתמות בהכרח באי מוסריות, זה פשוט אומר שאין להן מונופול על המוסר. נראה שאנשים חילוניים לגמרי מקיימים חברות מוסריות ברמה גבוהה מאד ללא עזרתו של הרבי, הכומר או הקאדי. ומה שנכון לגבי אנשים מימינו, היה טוב גם לפני 10,000 שנים. כלומר למרות שדתות תרמו בהרבה להתפתחות עקרונות מוסריים ומערכות חוקים מוסריות, אך את הבסיס המוסרי אנשים פיתחו בעצמם, כיתרון אבולוציוני וללא עזרת הדת.