שלום גדי,

השאלה מי ברא את הקיים – בין שהוא פיזי או אידיאי/רוחני – היא מסוג השאלות האינסופיות (רגרסיה אינסופית). נסיגה אינסופית נוצרת כל אימת שהפתרון המוצע לבעיה נתונה מעורר מחדש את הבעיה, שאותה אמור היה לפתור, ופתרונה של זו מעורר שוב אותה בעיה וחוזר חלילה. כך היא שאלת מה קדם לאדם לפני שהיה. בין אם הפתרון הוא מתחום המדעי (אבולוציה) ובין אם מתחום התיאולוגי (אלוהים) שניהם אינם יכולים ואינם מתיימרים לפתור את הבעיה באופן מוחלט כי תמיד נמשיך לשאול ומי ברא את בורא האדם? וכך הלאה עד אינסוף. בדיוק כפי שחז"ל פתרו את בעיית "הצבת" באופן תיאולוגי; צבת אפשר לעשות רק עם צבת "צבת בצבת עשויה", אם כך מי יצר את הצבת הראשונה? התשובה של אנשי האמונה; "אלוהים"! ובלשונם: "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הם … ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" (משנה, מסכת אבות, פרק ה, משנה ו).

בעוד שאנשי התבונה, ביושרם, בבגרותם ובחכמתם, מודים שאין תשובה ולא תתכן תשובה ברורה בגלל מוגבלותנו להתייחס לאינסוף, אנשי הדת, מרוב יהירותם, חוצפתם ורצונם לשלוט על נפש האדם קובעים אקסיומה שרירותית – אלוהים- ועליו אין לשאול מיהו? מהו? מתי נברא? ומה קדם לו ובלשונם: "כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה מה לפנים ומה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם" (משנה, מסכת חגיגה, פרק ב, משנה א).

כך, מתוך הפחדות אנשי דת מפייסים את נפש האדם המבולבלת והמפוחדת כאילו יש פתרונים – אלוהים!

למעשה, אם תתבונן במושג אלוהים כפי שאנשי הדת תופסים אותו, תגלה שכוונתם לומר: איננו יודעים מי ברא את הקיים ובמקום לומר בשתי מילים "איני יודע" נסחו זאת במילה אחת "אלוהים". אלא שאלוהים זה, שהם מודים שאינם יודעים אותו ומודים שאינם מסוגלים להכיר אותו, ויתרה מכך הם מודים שאינם יכולים להבין שפתו ולשונו, ובכל זאת מתרברבים כאילו יודעים הם מה ציווה ומה חוקק. כמה עלובים הבריות שהוזים הזיה ומודים שאינם יודעים אותה ובכל זאת משעבדים רוחם וגופם למענה.

בברכה

דעת – אמת