תוכן:   שלום דני

דברי אגדה הם הדברים שנאמרו או הוגדו שלא לצורך הלכה, כלומר דברים שאינם מחייבים.

הציבור היהודי קיבל על עצמו את ההלכה הפסוקה בתלמוד בין שהיא נכונה ובין שהיא שגויה, כדרכה של כל מערכת משפט.

אך את דברי האגדה שאינם הלכה צריך לדונם לגופם. יש דברי אגדה שכל בר דעת מבין שהם רחוקים מהשכל ואינם מתקבלים על הדעת. יש שאינם נכונים היסטורית, כמו סיפור האגדה שאלכסנדר מוקדון פגש את שמעון הצדיק. או שפרשנותם אינה תואמת את פשוטו של מקרא, וכאלה יש רבים.

לשאלתך מדוע המציאו חכמים סיפורים שלא היו ולא נבראו?

הרבה דברי אגדה הכתובים במדרשים ובתלמוד נאמרו בבתי הכנסת על ידי דרשן, יש שרצה הדרשן לעורר את השומעים, או ללמד את העם לקח ומוסר.

הדברים התמוהים בדברי חז"ל שאין לי עליהם תשובה הם הדברים המסופרים כמעשה שהיה והם רחוקים מהשכל: "אמר רב הונא בר תורתא: פעם אחת הלכתי לוועד וראיתי נחש שהוא כרוך על הצב, לימים יצא ערוד[ סוג של נחש] מביניהם", חולין קכז ע"א. והגמרא מסיקה שהעיבור נוצר בנס. וכי מה ראה רב הונא להסיק שהערוד יצא מעיבור נחש וצב? והלא הוא לא עקב אחרי הריונו של הנחש? מדוע חכמים בודים מציאויות רחוקות מהשכל? אין לי על זה תשובה מלבד מלהסיק שחלק מחכמינו ראו את המציאות כפי שתינוק בן שנה רואה אותה.

דבר מעניין נוסף שצריך לתת עליו את הדעת שקשה מאוד לזהות בדברי חכמים מתי דבריהם משל ומתי מציאות. ראה לדוגמא את המקרה שהבאנו בסוגיות תלמודיות " מקרא ותלמוד: מה מציאות ומה משל?":

"ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה". עירובין סג ע"א. והתלמוד מעלה אפשרות שזה משל ולא מקרה ממשי.

בברכה

דעת אמת