המשך לגלוש באתר, למד את הדברים, הפעל חשיבה עצמאית וביקורתית.

ובסוף תזכה באור שלא מן ההפקר.

כמנהגי אביא לך דוגמה מבבא קמא (לג ע"א) על דין שמתפלפלים בו בישיבות אבל לא מנסים לברר ולבקר את עצם "הכרעת הדין", וזה חשוב יותר לסדר הציבורי, וממנה תקיש לאחרות:

בדיני ממונות ונזיקין שבתורה נקבע שאדם המחזיק בבעל חיים: שור, כלב, חתול..: ובעל החיים הזיק באופן חריג מהרגלו ( שור תם" בלשונם) האדון משלם חצי נזק בלבד או חצי משווויו של בעל החיים המזיק, הנמוך מבין השניים, כי כך כתוב: "וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן" (שמות, כא).

עיין שם בסוגיא בבבא קמא, יחד עם חבריך בישיבה, ותגלה שהביאורים והמחלוקות בפרשנות הפסוק מאתגרות מאוד אינטלקטואלית, כי כל הבנת נקרא בכתוב סתום מאתגר.

אך מתוך הלהט המאתגר שוכחים בחורי הישיבה את עצם הדיון. מתעלמים הם ממחשבה מקורית: מה הם היו דנים במצב נזיקין שכזה.

חשוב רגע כיצד היית דן בעל כלב שכלבו רץ ופגע באישה, נפלה שברה רגלה וביטלה חודש עבודה. האם היית, כדיין היושב בדין, פוסק לה כדין התלמוד? כלומר מחייב את בעל הכלב לשלם חצי משוויו של הכלב? נניח שהכלב הוא מסוג מעורב ששוויו בשוק אפס כסף מה תדון אז? ואם הכלב גזעי ששוויו 300 דולר האם תחייב את בעל הכלב לשלם לאישה פיצוי על הנזק ודמי ביטול ימי העבודה רק 150 דולר בלבד?

אלה הדברים החשובים באמת ולא עצם העיסוק של פתרונות תשבץ, שמאתגרים כל אדם בזמנו החופשי להפיג שעמום.

מכאן תסיק שכל דיני ממונות שהוכרעו בתלמוד, רמב"ם ושולחן ערוך חסרי רלוונטיות בימינו וכל עיסוקך בבבא קמא, מציעא ובתרא אינם אלא פלפולי שווא, אף שמאתגרים אינטלקטואלית. ובניסוחו של ש"י עגנון בסיפורו 'שני תלמידי חכמים היו בעירנו' : "ואם היו בני אדם בשוק ומתדיינים זה עם זה בעסקי נחלאות וגביית מלווה וחלוקת שותפות ונזקי ממון וכיוצא באלו, לא על עסקי ממון היו מתדיינים, אלא בהלכות אלו שבחושן משפט".

בברכה

דעת – אמת